השופטת לשעבר הילה כהן, היחידה שהודחה על ידי הוועדה למינוי שופטים, תקבל פנסיה של 8,000 שקל בחודש, מהיום שהודחה ב-2006 ועד יום מותה - וזאת, בעד ארבע שנות שפיטה. כך קבע בחודש שעבר שופט העליון בדימוס צבי טל, שמונה להכריע בדרישתה לפיצויים.

ב-2002 מונתה כהן לתפקיד שופטת בית המשפט השלום בחיפה, ושובצה כשופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים. ב-2005, בעקבות תלונות של עורכי דין בחיפה, נעשתה בדיקה משמעתית להתנהלותה של כהן. התברר כי בשני ימי דיונים שהתקיימו בשנת 2003 היא פיברקה פרוטוקולים לדיונים שלא התקיימו.

את הבקשות שהגישו עורכי הדין לדחיית הדיון היא השליכה לפח. השופטת ניסחה פרוטוקולים כאילו התקיימו בפניה.

כהן הועמדה לדין בבית הדין המשמעתי של השופטים. אב הבית הדין, השופט העליון בדימוס מישאל חשין, יחד עם השופט העליון בדימוס אליעזר ריבלין, הרשיעו אותה בהתנהגות שאינה הולמת שופטת. הם קבעו כי לא הוכח שמעשיה נעשו כדי להסתיר את האיחורים, אלא מתוך רשלנות.

השופטים גזרו על כהן נזיפה חמורה והעברה לבית דין אחר. השופטת מרים ארד, בדעת מיעוט, קבעה כי הוכח שמטרת הזיופים היתה להסתיר את איחורים ושיש להעבירה את השופטת מכהונתה.

כהן היתה צריכה לעבור למחוז צפון, אך נשיא בית המשפט בצפון, תאופיק כתילי, לא רצה בה. במצב זה לא נותרה ברירה אלא לסיים את תפקידה. כהן נקראה לנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שביקש ממנה לפרוש מרצונה. כהן סירבה ויצאה למאבק במערכת.

שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, החליטה לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולהדיחה. זהו הליך חריג, שכן שופטים שסרחו פורשים בדרך כלל מרצונם. אבל כהן התעקשה שלא לפרוש ועתרה לבג"ץ, למנוע את כינוס הוועדה למינוי שופטים. השופטים דחו את העתירה. ב-1 בדצמבר 2005 הודחה כהן מתפקידה.

הוועדה למינוי שופטים לא החליטה דבר בנוגע לפיצויי הפיטורים של כהן, והפרשה הגיעה לקצה רק בחודש שעבר. עד לשנת 1999 שופטים קיבלו פנסיה תקציבית: בלי שהפרישו אגורה מכיסם לפנסיה, הם קיבלו 2% ממשכורתם על כל שנה שעבדו במערכת. משנת 1999 עברו השופטים לפנסיה צוברת, היינו: המדינה והשופט מפרישים כל חודש סכום המצטבר בקופת הפנסיה, ומשולם בגיל פרישה. כהן מונתה לשופטת ב-2002 ולא היתה זכאית לפנסיה תקציבית.

הדחתה של כהן כמוה כפיטורים, ואף שהחוק מאפשר לשלול מעובד שסרח את פיצוי הפיטורים שלו, נגד כהן לא ננקט צעד כזה, והיא קיבלה 200 אלף שקל פיצוי פיטורים. ובכל זאת היא פתחה בהליך כנגד בתי המשפט וטענה שמגיעה לה פנסיה תקציבית. לטענתה, בנסיבות שהודחה אין לה סיכוי להתפרנס כעורכת דין ובעצם אין לה דרך להתפרנס.

לפני שש שנים הוחלט לפנות להליך גישור בין הצדדים, שהפך להליך בוררות. הצדדים סיכמו על חיסיון, אך פרטי ההליך הגיעו לידי "הארץ". כבורר מונה השופט העליון בדימוס צבי טל. בהחלטה לאקונית ולא מנומקת הוחלט בהליך הבוררות לתת לכהן פנסיה תקציבית בעד ארבע שנות כהונתה בתפקיד.

המשמעות התקציבית של ההחלטה היא שכהן תקבל, עד יום מותה, 8,000 שקל נטו בכל חודש. הליך הבוררות מתייחס גם רטרואקטיבית, כך שכהן תקבל 600 אלף שקל בעד הפנסיה שהיתה צריכה לקבל מיום פרישתה עד למתן פסק הבוררות. מסכום זה ינוכו 200 אלף השקלים שכבר קיבלה. לפי תחשיב של תוחלת החיים הממוצעת לאשה, 83 שנים, כהן בת ה-57 תקבל 3.2 מיליוני שקלים מהמדינה, פנסיה בעבור ארבע שנות שפיטה.

מבתי המשפט נמסר בתגובה: "המחלוקת בין הנהלת בתי משפט והשופטת לשעבר, על תנאי פרישתה, הועברה להכרעת בורר. לאחרונה ניתן פסק בעניין. הוסכם כי פרטי פסק הבורר לא יפורסמו".

הילה כהן סירבה להגיב.

מקור: http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1923370