Bardelas
חבר מתאריך 13.4.03
8165 הודעות, 7 פידבק, 12 נקודות |
09:59 19.05.26 |
   
|
1.
בתגובה להודעה מספר 0
| |
בן כמה העולם – ולמה המדע והמסורת לא מסכימים
בלילה בהיר, רחוק מספיק מפנסי העיר, השמים נראים כמו דבר שאינו ניתן באמת למדידה. לא מפני שחסרים לנו כלים, אלא מפני שהמספרים עצמם גדולים מכדי שהדמיון יוכל להכילם.
מרצה לאסטרופיזיקה, העומד מול קהל במצפה כוכבים, יצביע על נקודת אור זעירה ויאמר בקול שקט: האור הזה יצא לדרכו לפני מיליוני שנים. אחר כך הוא ידבר על גלקסיות המתרחקות זו מזו, ועל חישובים המובילים את המדע למספר כמעט בלתי נתפס: כ-13.8 מיליארד שנה מאז ראשית היקום. המספר נאמר כבדרך אגב, אך גודלו חורג בהרבה מיכולת ההבנה האינטואיטיבית שלנו.
ואז, מחוץ למצפה, הכול שב בבת אחת למידות אנושיות. בלוח השנה שעל הקיר, בהזמנה לחתונה, ביומן בית הספר או בראש מכתב רשמי, מופיע התאריך העברי. בשנת תשפ"ו, המספר הוא 5,786. לא מיליארדים. לא מיליונים. פחות מששת אלפים שנה לבריאת העולם, כפי שנספר במסורת היהודית.
מניין זה אינו מתחיל בטלסקופ אלא בטקסט. נקודת המוצא שלו היא ספר בראשית המתאר את בריאת העולם והאדם, את הדורות הראשונים מאדם ועד נח, ואת המשך השושלת מנח דרך שם עד אברהם והאבות. המקרא כולו ממשיך משם אל הירידה למצרים, יציאת מצרים, ימי המדבר, תקופת השופטים והמלכים.
הדמייה של טלסקופ החלל האבל המקיף את כדור הארץ
הדמייה של טלסקופ החלל האבל המקיף את כדור הארץ | מקור: Shutterstock
בהמשך מצטרפים עוד עוגנים כרונולוגיים: שנות מלוכה, תקופות גלות, חורבן ובניין. מתוך הקריאה המצטברת הזאת, כפי שהתעצבה במסורת היהודית, נולד מניין השנים שאנו עדיין משתמשים בו.
הפער בין שני המספרים אינו פער קטן של עיגול, פרשנות או טעות שולית בחישוב, אלא תהום של ממש. מצד אחד, המדע מתאר יקום בן כ-13.8 מיליארד שנה. מצד שני, הלוח היהודי מונה כיום 5,786 שנים לבריאה. האחד נשען על תצפיות, לוויינים, קרינת רקע קוסמית ומשוואות פיזיקליות; האחר נספר דרך פסוקים, דורות, חגים וזיכרון דתי.
ובכל זאת, שני המספרים מתקיימים זה לצד זה. ילד יכול ללמוד על המפץ הגדול, ואחר כך, כמעט בלי להרגיש, לדבר על "שנת תשפ"ו" המחזירה את הזמן אל סיפור הבריאה. אדם יכול לקרוא על גלקסיות רחוקות שנוצרו לפני מיליארדי שנים, ואז לחתום על כתובה המציבה אותו בתוך מניין עתיק של פחות מששת אלפים שנה.
כאן מתחילה המחלוקת. לא רק בין מדענים למאמינים, ולא רק בין דתיים לחילונים, אלא בין שתי דרכים שונות מאוד לדבר על התחלה. אולם לפני שמכריזים על מלחמה בין הטלסקופ לבין ספר בראשית, ראוי לשאול שאלה פשוטה יותר – ואולי קשה יותר: מה בדיוק כל אחד מהם מבקש למדוד, ומה הוא בעצם מנסה לומר?
למה בכלל אכפת לנו בן כמה העולם
לא במקרה בני אדם, כמעט בכל תרבות, שאלו מתי התחיל העולם. לכאורה זו שאלה יבשה, כמעט טכנית – מספר על ציר הזמן. אבל מתחתיה מסתתר משהו עמוק בהרבה: כשאדם שואל בן כמה העולם, הוא שואל בעצם איפה הוא נמצא בתוך הסיפור. האם הוא חי ביקום עתיק ואדיש, או בבריאה שיש לה התחלה, כיוון ומשמעות? האם הוא תוצר מאוחר מאוד של תהליך עצום, או חוליה קרובה יחסית לראשית שיש לזכור?
אולי משום כך תרבויות שונות ניסו שוב ושוב למקם את עצמן על ציר הזמן: לא רק כדי לדעת מתי הכול התחיל, אלא כדי להבין מי אנחנו, מאין באנו, ומה בכלל אנחנו עושים כאן.
אבל לפני שמגיעים למסורות, למיתוסים ולפירושים, צריך להתחיל מן המספר שהמדע מציב כיום במרכז התמונה: כ-13.8 מיליארד שנה. לא מדובר במספר שנשלף מתוך השערה חופשית, וגם לא בתוצאה של מכשיר אחד שמדד את "גיל העולם" כמו ששוקלים תפוח.
זהו מספר שנבנה בהדרגה מתוך שילוב של תצפיות, פיזיקה ומתמטיקה: מדידת התפשטות היקום, צפייה באור הקדום ביותר שאנחנו מסוגלים לראות, ובניית מודלים שמתארים איך הכול התחיל ואז התפתח ליקום שאנחנו מכירים היום.
מגזין אפוק
מגזין אפוק; NASA, ESA, Leah Hustak (STScI)
הדרך הפשוטה ביותר לדמיין את זה היא כמו סרט שמוקרן לאחור. היום אנחנו רואים גלקסיות רחוקות, ואנחנו יודעים שהיקום מתפשט. כלומר, שבקנה מידה עצום, המרחקים בין גלקסיות גדלים. אם כך, טבעי "להריץ את הסרט לאחור": אם היום הכול מתרחק, בעבר הכול היה קרוב יותר. ואם מריצים את הסיפור לאחור עוד ועוד, מגיעים ליקום צעיר יותר, חם יותר ודחוס יותר.
המדע אינו "רואה" את רגע ההתחלה עצמו, והוא גם אינו יודע לומר בביטחון מה היה לפני השלב הקדום ביותר שאפשר לתאר באמצעות הפיזיקה שלנו. נאס"א, למשל, כותבת במפורש שהמדענים אינם יודעים מה הפעיל את ההתפשטות הראשונית המהירה, המכונה אינפלציה קוסמית. אבל המדע כן יודע לשחזר לאחור שלבים מוקדמים מאוד של ההיסטוריה הקוסמית מתוך מה שאנו מודדים היום.
אחת הראיות המרכזיות לכך היא קרינת הרקע הקוסמית – מעין "אור מאובן" מן היקום הצעיר. זהו לא אור של כוכב מסוים או של גלקסיה מסוימת, אלא שריד קדום מהתקופה שבה היקום כולו היה חם וצפוף.
במשך כ-380 אלף השנים הראשונות, האור לא היה יכול לנוע בחופשיות: החומר דמה לערפל סמיך של חלקיקים. רק כשהיקום התקרר מספיק, האור השתחרר והחל לנוע בחלל. אנחנו עדיין קולטים אותו היום, לאחר שהתקרר ונמתח לאורך מיליארדי שנים של התפשטות. סוכנות החלל האירופית מתארת את קרינת הרקע הזאת כשריד מן המפץ הגדול וכגבול הרחוק ביותר בזמן שאפשר לחקור באמצעות אור.
וכאן נכנסת הפיזיקה לתמונה. משוואות היחסות הכללית של איינשטיין מתארות כיצד חומר, אנרגיה ומרחב-זמן קשורים זה בזה. בהקשר קוסמולוגי, הן מאפשרות למדענים לבנות מודלים המעריכים את גיל היקום מתוך התצפיות באור הזה. כך מתקבל המספר 13.8 מיליארד שנה. לא כ"ניחוש מלומד", אלא תוצאה של התאמה בין תיאוריה פיזיקלית חזקה לבין תצפיות רבות.
עד כמה המספר הזה מדויק? במונחים של המדע המודרני – מאוד. לא מפני שאין שאלות פתוחות בקוסמולוגיה; יש, והרבה. המדע עדיין אינו יודע הכול על הרגע הראשון ממש, על חומר אפל, על אנרגיה אפלה, וגם על מה שמכונה היום "מתח האבל" – הפער בין השיטות השונות למדידת קצב התפשטות היקום. אבל התמונה הגדולה – יקום עתיק מאוד, שמתפתח כבר מיליארדי שנים – נחשבת כיום מוצקה מאוד. קשה מאוד לראות כיצד כל המערכת הזאת תצטמצם לפתע לכמה אלפי שנים בלבד.
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק
גם אם מניחים בצד את היקום כולו ומסתכלים רק על השכונה הקרובה שלנו – מערכת השמש וכדור הארץ – הפער עדיין עצום. לפי נאס"א, השמש שלנו נוצרה לפני כ-4.6 מיליארד שנה מתוך ענן מסתובב של גז ואבק. כדור הארץ נוצר כאשר מערכת השמש התייצבה בצורתה הנוכחית לפני כ-4.5 מיליארד שנה. כלומר, גם בקנה מידה מקומי בלבד, אנו מדברים על זמנים שחורגים לאין שיעור מן ההיסטוריה האנושית הכתובה.
ואף על פי כן, דווקא במקום שבו המדע נשמע בטוח כל כך, השאלה הישנה לגבי גיל העולם אינה נעלמת. מפני שעבור רבים, "בן כמה העולם?" אינה רק שאלה על גיל היקום במובן הפיזיקלי, אלא שאלה העוסקת במשמעות ובסיפור שבתוכו האדם חי.
כאן מתחילה המסורת היהודית להשיב – לא בתשובה אחת, אלא בכמה דרכים שונות. לא כולן מקובלות על אותם חוגים, אבל כולן מנסות להתמודד עם אותו אתגר: כיצד לקרוא את ספר בראשית במציאות שבה המדע מדבר על מיליארדי שנים.
גישה א' – ימי הבריאה אינם בהכרח יממות
לפי גישה זו, יש להפריד בין שני דברים: מניין השנים שמתחיל מן האדם ואילך, לבין ששת ימי הבריאה שקודמים לו – שאינם בהכרח יממות רגילות של 24 שעות.
על פי קריאה זו, ייתכן שהפרקים הראשונים של ספר בראשית מתארים שלבים ארוכים מאוד בהתהוות היקום וכדור הארץ, ורק לאחריהם מתחיל המניין ההיסטורי המוכר של חיי האדם.
המילה "יום" בספר בראשית יכולה להתפרש כתקופה, שלב או עידן. בהתאם לכך, ששת ה"ימים" הם שישה שלבים בתהליך הבריאה. כך ניתן לטעון שאין סתירה הכרחית בין יקום עתיק מאוד שקיים מיליארדי שנים – לבין תיאורי הבריאה. לפי גישה זו, התורה אינה מבקשת לספק לוח זמנים אסטרופיזי מדויק, אלא לתאר את סדר הבריאה, כיצד מתהווה מציאות שאינה כאוס ואת מקומו של האדם בתוכה.
אחד הנימוקים המפורסמים לכך הוא שהשמש והירח מופיעים רק ביום הרביעי. אם כך, כיצד ניתן להבין את "היום" הראשון, השני והשלישי כיום רגיל כפי שהוא מוגדר היום (בן 24 שעות)? הרי יום רגיל תלוי במערכת היחסים בין כדור הארץ לשמש כפי שאנחנו מכירים אותה.
נימוק אחר נובע מן השפה המקראית עצמה. במקרא, המילה "יום" אינה תמיד מציינת יממה בת 24 שעות. כך למשל בפסוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). הביטוי "ביום ההוא" בהכרח אינו מתאר יממה אחת, אלא תקופה, רגע היסטורי, או עידן עתידי. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "יום" בלשון המקרא עשוי להיות רחב וגמיש יותר.
במקרא, המילה "יום" אינה תמיד מציינת יממה בת 24 שעות
במקרא, המילה "יום" אינה תמיד מציינת יממה בת 24 שעות | צילום: Godongphoto/Shutterstock.com
אולם כאן עולה הביקורת. אכן, במקרא יש מקומות שבהם "יום" פירושו תקופה. אבל האם ניתן להחיל זאת גם על פרק הבריאה? הרי בפרק א' חוזר שוב ושוב הניסוח: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".
הצירוף של "ערב" ו"בוקר", יחד עם מניית הימים, נשמע כמו ימים רגילים. לכן, עבור מי שקורא את הטקסט כפשוטו, הפרשנות הזו עלולה להיראות מאולצת: כאילו לשון הפסוקים מותאמת בדיעבד לממצאי המדע המודרני. הביקורת הזו מובילה לגישה השנייה.
גישה ב' – העולם נברא בוגר
לפי גישה זו, העולם אכן נברא לפני כ-5,800 שנה, וששת ימי הבריאה הם ימים רגילים. אין כאן ניסיון לפרש את המילה "יום" כעידן או כמטאפורה, אלא לטעון דבר שונה לגמרי: העולם לא נברא בתהליך הדרגתי, אלא כמציאות שלמה, בוגרת, ומוכנה לפעולה.
לדוגמה, אם אדם הראשון נברא כאדם בוגר, בן 30 למשל, הגוף שלו היה נראה כאילו יש לו עבר: עצמות מפותחות, שיניים, שרירים, אולי גם שיער. אך לפי הגישה הזו, הוא לא באמת חי 30 שנה. הוא נברא בוגר.
אותו עיקרון חל גם על עצים, הרים ומערכות טבעיות אחרות. עץ יכול להיברא עם גזע, ענפים, פירות, ואפילו טבעות גידול, שייראו כאילו נוצרו לאורך שנים – אף שלא עבר את התהליך הזה בפועל. הר יכול להיברא עם שכבות סלע הנראות כתוצר של מיליוני שנים, אף שהן נוצרו בבת אחת.
העיקרון מוחל גם על אור מכוכבים: אם כוכב נמצא במרחק מיליון שנות אור, לכאורה האור שלו צריך מיליון שנה כדי להגיע אלינו. אך לפי הגישה הזאת, האור נברא כבר "בדרך", כך שניתן לראות את הכוכבים מיד.
הכוח של גישה זו טמון בנאמנותה לקריאה הפשוטה של הטקסט: שישה ימים הם שישה ימים, והעולם בן אלפי שנים. עם זאת, יש לה מחיר פילוסופי לא קטן. אם העץ נברא עם טבעות, הן נראות כאילו נוצרו במשך שנים שלא התרחשו. אם הסלעים נבראו עם שכבות, הן מצביעות לכאורה על היסטוריה גיאולוגית שלא הייתה. ואם קיימים מאובנים, הם עשויים להיראות כשרידים של יצורים שמעולם לא חיו.
מקור: Shutterstock, Michael Hatzalam/Shutterstock.com
מקור: Shutterstock, Michael Hatzalam/Shutterstock.com
יש הרואים בכך חלק טבעי מרעיון הבריאה של עולם שלם. אחרים מרגישים כאן קושי עמוק, מפני שהעולם נראה כאילו הוא מספר לנו סיפור ארוך – והגישה הזאת אומרת שחלק גדול מן הסיפור הזה לא באמת התרחש.
גישה ג' – הזמן עצמו יחסי
ואז מגיעה הגישה השלישית, המסקרנת מכולן. היא אינה מוותרת על מניין של כ-5,800 שנה מאז הופעת אדם, ואינה מוותרת על יקום בן כ-13.8 מיליארד שנה. במקום זאת, היא מציעה ששני המספרים מתארים נקודות מבט שונות על הזמן עצמו.
מאז איינשטיין, המדע יודע ששני שעונים יכולים למדוד פרקי זמן שונים אם הם נמצאים במהירויות שונות, בשדות כבידה שונים, או באזורים שונים של היקום. זו אינה השערה פיוטית אלא תוצאה שנבדקה בניסויים מדויקים מאוד.
לדוגמה, בניסוי שבוצע במכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה בארה"ב (NIST), הוצבו שני שעונים אטומיים מדויקים במיוחד בגבהים שונים – בהפרש של כ-33 סנטימטרים בלבד זה מזה (בערך גובה של מדרגה). מה שמצאו היה שהשעון הקרוב יותר למרכז כדור הארץ התקדם לאט יותר, בשל השפעת הכבידה. כבידה חזקה יותר, מתברר, גורמת לזמן לחלוף בקצב איטי יותר, אפילו אם מדובר בננו-שניות בודדות.
אותו עיקרון עומד גם מאחורי רעיונות קוסמולוגיים שונים. לפי מודל שפיתחו חוקרים מאוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד, המכונה "Timescape cosmology", הזמן עשוי לזרום בקצבים שונים באזורים שונים ביקום: באזורים דחוסים יחסית בחומר, כמו סביבת גלקסיות, שעונים יתקתקו לאט יותר מאשר באזורים ריקים יותר.
אם התיאוריה נכונה, המשמעות עשויה להיות מרחיקת לכת – באזורים דלים בחומר בחלל היקום, הזמן "הספיק" להתקדם בקצב מהיר מאוד מאז המפץ הגדול, בהשוואה לאזורים דחוסים בחומר כמו סביבת כדור הארץ.
לכאן מתחברת הטענה ההגותית-תיאולוגית: אם הזמן יכול להימדד אחרת מנקודות מבט שונות, ייתכן כי התורה והמדע אינם משתמשים באותו "שעון". ד"ר ג'רלד שרודר, פיזיקאי בעל תארים מ-MIT ומי שעסק רבות בחיבור בין תורה למדע, חידד את הזווית הזאת. שרודר טען שהשנה היהודית מחושבת מאז אדם, בעוד ששת הימים שקדמו לאדם הם "שעון" נפרד.
כיצד פועל השעון הזה? בעוד המדע מסתכל מנקודת המבט שלנו היום והולך אחורה כדי לחשב שהיקום התחיל לפני כ-13.8 מיליארד שנה, שרודר טוען שהתורה מסתכלת מן הראשית קדימה, מתוך תנאי הזמן של היקום הקדום. כך נוצרים הבדלים גדולים בזמן בין "השעון" הקוסמי הקדום של התורה, לבין "השעון" העכשווי של המדע.
בעוד המדע מסתכל מנקודת המבט שלנו היום והולך אחורה כדי לחשב שהיקום התחיל לפני כ-13.8 מיליארד שנה, שרודר טוען שהתורה מסתכלת מן הראשית קדימה, מתוך תנאי הזמן של היקום הקדום
בעוד המדע מסתכל מנקודת המבט שלנו היום והולך אחורה כדי לחשב שהיקום התחיל לפני כ-13.8 מיליארד שנה, שרודר טוען שהתורה מסתכלת מן הראשית קדימה, מתוך תנאי הזמן של היקום הקדום | איור אילוסטרציה: מגזין אפוק
אפשר להמחיש זאת באמצעות דימוי: סרט שצולם בקצב מסוים, אבל מוקרן בקצב איטי יותר. מי שחווה את הצילום המקורי אומר: "עבר יום". מי שמתבונן בהקרנה מודד פרק זמן ארוך בהרבה. שני התיאורים אינם בהכרח סותרים – הם פשוט משתמשים בקני מידה שונים.
כמובן, העובדה שהזמן יחסי בפיזיקה אינה מוכיחה בהכרח שששת ימי בראשית הם בדיוק 13.8 מיליארד שנה במדידה מדעית. היא רק פותחת פתח לחשיבה מורכבת יותר על זמן, מדידה ונקודת מבט. לכן הגישה הזאת מעניינת מבחינה רעיונית, אבל אינה פתרון מוסכם – לא בעולם המדעי, ולא בעולם הדתי.
למעשה כשמרימים מעט את הראש מן הוויכוח היהודי-מדעי, מגלים שגם תרבויות אחרות מעולם לא ספרו את הראשית באותה דרך שבה סופר המדע היום.
הנצרות: העולם החל ב-4,004 לפנה"ס
הנצרות ירשה מן היהדות ומן המקרא את התפיסה שלפיה ההיסטוריה היא קו שיש לו התחלה וכיוון: בריאה שמובילה אל חטא, חטא שמוביל לגאולה, וגאולה שמובילה לאחרית הימים ולבריאה חדשה. לכן גם נוצרים שאלו במשך הדורות: אם לעולם יש התחלה, האם אפשר לחשב מתי היא הייתה?
אחד החישובים המפורסמים ביותר היה של הארכיבישוף האנגליקני ג'יימס אשר, בן המאה ה-17, שקבע כי הבריאה אירעה בשנת 4,004 לפנה"ס – כלומר לפני מעט יותר מ-6,000 שנה. החישוב הזה נעשה מפורסם מאוד בעולם המערבי הנוצרי, והתקבל באופן נרחב עד המאה ה-19, אף שמעולם לא היה "הלוח הרשמי" של כל הנצרות.
כיום, זרמים נוצריים גדולים, ובראשם הכנסייה הקתולית, אינם רואים בחישוב כזה דבר מחייב. מבחינתם, הוא תלוי בדרך קריאה מסוימת מאוד של ספר בראשית. הקטכיזם הקתולי, למשל, מתאר את ששת ימי הבריאה כדרך סמלית שבה הכתוב מציג את מעשה הבורא, ולא כלוח זמנים מדעי.
לכן אפשר, בגישות נוצריות מרכזיות, לקבל את החישוב המדעי של יקום עתיק בלי לראות בכך דחייה של בראשית. עם זאת, אין זו עמדת כל הנצרות. זרמים נוצריים שמרניים יותר, ממשיכים לקרוא את ששת ימי הבריאה כימים רגילים ומחזיקים בתפיסה שלפיה הארץ והיקום בני אלפי שנים בלבד.
האסלאם: יום שאורכו 50 אלף שנה
גם באסלאם מופיע בבירור הרעיון שהשמים והארץ נבראו בשישה ימים. הקוראן אומר: "אכן ריבונכם הוא אללה אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים".
אבל בשונה מן המסורת היהודית, ומכמה מסורות כרונולוגיות בנצרות, הקוראן אינו נותן מספר כולל של שנים מאז הבריאה. יתר על כן, הוא עצמו מזכיר ש"יום אצל ריבונך" עשוי להיות כאלף שנים לפי מניין בני אדם, ובמקום אחר נזכר יום שאורכו "חמישים אלף שנה". כלומר, כבר בתוך הטקסט המוסלמי עצמו, "יום" אינו בהכרח יממה אנושית רגילה.
גם מבחינה היסטורית-מעשית, האסלאם לא בנה את לוח השנים שלו "מן הבריאה", אלא מן ההיג'רה – הגירת מוחמד ממכה למדינה בשנת 622 לספירה. הלוח המוסלמי סופר את השנים מן האירוע המכונן הזה, ולא מראשית העולם.
זה מלמד משהו חשוב: גם במסורת מונותאיסטית שבה העולם נברא בידי אל אחד, ציר הזמן הדתי-מעשי אינו מוכרח להתחיל מבריאת העולם. הוא יכול להתחיל מהרגע שבו קהילה נכנסת להיסטוריה שלה. באסלאם, לכן, אין בדרך כלל גיל עולם רשמי אחד, מחייב ואוניברסלי, במונחי שנים מאז הבריאה. העיקר הוא ציר הזמן הדתי-קהילתי, לא קביעת גילו המדויק של היקום.
הפרשנות הסינית: מכאוס לסדר
כאן מתחלפת השפה לגמרי. במיתוס הסיני של פאנְגוּ, העולם אינו מתחיל בכרונולוגיה של ימים – אלא בתמונה של כאוס קדמון, ביצה קוסמית או מצב בלתי מובחן שמתוכו נוצר סדר. פאנגו יוצא מן הכאוס, מפריד בין השמים והארץ, ובחלק מן הגרסאות גופו עצמו הופך לרכיבי העולם: עיניו לשמש ולירח, דמו לנהרות, שערו לעצים וצמחים, וגופו לאדמה.
לכן במסורות סיניות רבות, השאלה המרכזית אינה בהכרח "בן כמה העולם?", אלא "כיצד נוצר סדר מתוך תוהו?" זו שאלה אחרת מאוד. היא מחליפה כרונולוגיה במבנה, תאריך בהרמוניה, וספירה ליניארית בתיאור של התבדלות: שמים וארץ, יין ויאנג, קל וכבד, בהיר ועכור.
פאנגו אינו "כל התפיסה הסינית", אלא מיתוס מרכזי אחד בתוך עולם עשיר של מסורות סיניות – דאואיסטיות, קונפוציאניות, עממיות ובודהיסטיות. אבל דווקא משום כך הוא מועיל להשוואה: הוא מראה שיש תרבויות שבהן סיפור הראשית אינו מתמקד במניין שנים מיום הבריאה, אלא בשאלה כיצד המציאות נעשתה מסודרת, מובחנת וראויה לחיים.
ההודים: הזמן הוא גלגל
אם בסין הדגש עובר מן התאריך אל הסדר, במסורת ההינדואית הדגש עובר מן הקו אל המחזור. הזמן אינו נתפס רק כרצף אחד שמתחיל בבריאה ונמשך עד סוף כלשהו, אלא כמערכת עצומה של מחזורים: עולם נברא, מתקיים, נשחק, מתפרק – ואז מתחיל מחזור חדש.
בתוך המחזורים האלה מופיעות יוּגוֹת – עידנים ארוכים מאוד. כמה יוגות מרכיבות יחד מחזור גדול יותר, ומחזורים גדולים כאלה חוזרים שוב ושוב בקנה מידה כמעט בלתי נתפס. לפי המסורת, ככל שהעידנים מתקדמים, מתרחשת הידרדרות הדרגתית במצבו המוסרי והרוחני של האדם. העולם מתחיל בסדר ובהרמוניה, ובהדרגה יורד אל בלבול, מאבק ושחיקה.
לפי המסורת ההינדית, ככל שהעידנים מתקדמים, מתרחשת הידרדרות הדרגתית במצבו המוסרי והרוחני של האדם
לפי המסורת ההינדואית, ככל שהעידנים מתקדמים, מתרחשת הידרדרות הדרגתית במצבו המוסרי והרוחני של האדם | צילום: Image via Dharmawiki, “Study of Astronomical Sciences,”
לכן, בהקשר ההינדואי, השאלה "בן כמה העולם?" נשמעת אחרת לגמרי. העולם אינו רק אירוע אחד שהתחיל פעם אחת וממשיך בקו ישר. הוא חלק מתנועה מחזורית רחבה של בריאה, קיום, התפוררות והתחדשות.
מול תמונת זמן כזאת, הוויכוח בין "אלפי שנים" ל"מיליארדי שנים" מאבד חלק מן העוקץ שלו, מפני שהזמן אינו רק קו – הוא גלגל.
בני האינקה: מאין בא העם
במסורת האינקה, שאלת הראשית אינה מתנסחת בעיקר כ"בן כמה העולם?", אלא כ"היכן וכיצד נוצר סדר בעולם, ומאין בא העם?". ויראקוצ'ה מתואר במסורת הזו כאל בורא קדום הקשור למרחב האנדי ולאגם טיטיקקה. במסורות שונות הוא יוצר את העולם, את בני האדם ואת בעלי החיים; בורא או מעלה את השמש, הירח והכוכבים; ולבסוף עובר בעולם ומלמד את בני האדם את יסודות הציוויליזציה.
אבל סיפור הראשית אצל האינקה אינו רק סיפור קוסמי. לצד ויראקוצ'ה מופיעים מיתוסים מאוחרים יותר על ראשית האינקה עצמם, המספרים על דמויות מיתיות – לא בדיוק "אנשים רגילים", אבל גם לא אלים ראשיים – שיוצאים מאזור אגם טיטיקקה, מביאים סדר וציוויליזציה לבני האדם, ומייסדים את קוסקו – המרכז הקדוש והפוליטי של האינקה.
כך הופכת המסורת לא רק לשאלה על היקום, אלא גם לשאלה על המקור שממנו נוצר הסדר האנושי – עם, עיר, דרך ושלטון. אצל בני האינקה אין מניין רשמי של שנים מאז בריאת העולם. הם מציבים במרכזם סיפור על מעבר מחושך לאור, מתוהו לסדר, ומפיזור אנושי למרכז קדוש.
וכך מתברר שהשאלה "בן כמה העולם?" פשוטה רק למראית עין. המדע המודרני מציע תשובות מרשימות ומבוססות על גיל היקום, אך עבור רבות מן המסורות זה אינו העיקר. במרכז עומדים דווקא המשמעות של הבריאה, הקשר בין שמים וארץ, והמעבר מכאוס לסדר. לצד זאת מופיעים דפוסים חוזרים כמו מחזורים – של יצירה, התפתחות, התדרדרות והתחדשות – וכן רעיונות עמוקים על זמן ומרחב, המתבטאים לא פעם דרך מטאפורות וסמלים.
אולי לכן השאלה הזאת ממשיכה ללוות אותנו. היא נשמעת כמו שאלה על תאריך, אבל בעצם היא שאלה על העולם שאנו חיים בו. האם הוא רק יקום עתיק המתפתח לפי חוקי הטבע, או גם בריאה שיש לה פשר, כיוון ותכלית? |
|
 
  (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
|
| |
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
