המסגרת הלאומית-תרבותית (בן-גוריון ואלתרמן): השבת נתפסת כנכס היסטורי שמעניק עומק לחברה החדשה בישראל. אלתרמן מסרב להסתפק ב"וויק-אנד אמריקאי", ובן-גוריון רואה בשמירת השבת הציבורית המשך ישיר לזהות הלאומית ששמרה על העם בגולה.

המסגרת האסתטית והסביבתית (שמיר): הביקורת על "אגזוז של אופנוע" ועל הרחוב "הרועש והרדוד". שמיר דורש שקט כביטוי לתרבות גבוהה, ורואה בהמולה המסחרית בשבת סממן של ריקנות.

להלן הציטוטים:

​"לא פעם הצטערתי לראות אצלנו... את זלזול הקדושה שישנו ביחס לערכי דורות... אלמלא קדמה בישראל שבת שקדשה את יום המנוחה... לא היו סוציאליסטים בדורות האחרונים מגיעים לחוק לעבודה של שמונה שעות... תנועת פועלים שאינה שומרת על נכסיה התרבותיים, אינה תנועה לתרבות חדשה אלא תנועה לברבריות."
– ברל כצנלסון (מתוך מכתבו ללשכת הנוער העובד, אשר שימש כבסיס הרעיוני לוויכוחי השבת בשנות ה-50)

​"אין זו שאלת 'דת' בלבד, זוהי שאלת הדיוקן של הרחוב העברי... אם הרחוב העברי ביום השבת ייראה בדיוק כמו ביום שלישי, כי אז הפסדנו משהו שאין לו תמליל בכסף. אין אנו רוצים בשבת של כפייה, אך אנו זקוקים לשבת של קדושה סוציאלית ותרבותית, שבת שאיננה רק 'וויק-אנד' אמריקאי."
– נתן אלתרמן (מתוך טורו "הטור השביעי", 1953)

​"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה, אך היא גם לא תהיה מדינה חסרת שורשים... חילול שבת פומבי המוני, הפיכת יום המנוחה ליום של מסחר ורעש ברחובותינו, פוגע לא רק ברגשות הדתיים – הוא פוגע באופי הלאומי של עמנו. השבת שמרה עלינו בגולה, ועלינו לשמור על צורתה הציבורית בארצנו."
– דוד בן-גוריון (מתוך מכתב פנימי מנחה לראשי ערים מטעם מפא"י, 1954)

​"הרחוב התל-אביבי בשבת איננו רחוב סוציאליסטי ואיננו רחוב יהודי. הוא רחוב קולוניאלי, רועש, רדוד... חילול השבת שלנו איננו ביטוי לחופש המחשבה, אלא ביטוי לריקנות ולחוסר תרבות. אנחנו, שרצינו ליצור אדם חדש, יצרנו פילבוס עירוני שכל תמצית השבת שלו היא אגזוז של אופנוע וכרטיס קולנוע."
– משה שמיר (מתוך מאמרו בכתב העת הספרותי "משא", 1958)