ביום ראשון בבוקר נסע אורון, בן 74, מקיבוץ להב שבו הוא מתגורר כבר 52 שנה ונסע לקריה בתל אביב לטקס לכבוד בנו הבכור אורי, תת אלוף בחיל האוויר וטייס קרב שהשתתף גם הוא במלחמה. אחרי כל זה, מאורון אפשר לחסוך את הצהרת הנאמנות שנדרשת פה בשבועות האחרונים מכל מי שמגדיר את עצמו שמאלן. הצל, לה פמיליה וההמון הגולש על הגל, אלה שכבשו חלקים נרחבים מהשיח מאז שפרצה המלחמה, לא ינאצו ויקללו אותו ולא יציעו לו לעבור לגור בעזה. הם גם יתקשו לצייר אותו כשותף בתקיעת הסכין בגב האומה, אף על פי שיש לו כמה דעות שעלולות להתנגש בעוצמה עם אלה שלהם. הוא משוכנע, למשל, שאסור היה להשעות את חנין זועבי מדיוני הכנסת או לבצע בליץ אלים ברשתות החברתיות ולאיים על העיתונאי גדעון לוי, אף על פי שלא הסכים למילה שנכתבה במאמרו בגנות הטייסים.
(...)
אתה מתנגד עקרונית לסרבנות?

"הסרבנות כמכשיר פוליטי היא קו שאסור לחצות אותו. אינדיבידואל שאומר שהוא פציפיסט, סולד מנשק, לדעתי צריך ללכת לקראתו".

אתה מזהה סתירה מובנית בין הכמיהה שלך לשלום לבין העובדה שגידלת שבט לוחם?

"בעיני אין סתירה. אף פעם לא הייתי פציפיסט ולא השליתי את עצמי שהגענו לארץ ריקה ושהעיסוק בהגנה הוא גחמה של כאלה שרוצים להידמות לשֶריפים מהמערב הפרוע. חלק מהחינוך שהמשפחה שלי קיבלה בבית ובקיבוץ היה לתרום את התרומה הגבוהה ביותר לחברה שהם חלק ממנה. מאידך גיסא, אף פעם לא תפסתי את עצמי כמיליטריסט ולא ראיתי בשירות הצבאי ערך בפני עצמו".