Maya 
חבר מתאריך 17.5.05
30043 הודעות, 9 פידבק, 17 נקודות |
08:09 09.08.15 |
   
|
בוקר טוב, סיפור קצר להתחיל איתו את השבוע
| |
41 מעלות. 80 אחוזי לחות.
אני נמס כמו מסטיק על המדרכה. מחכה למונית שהזמנתי בגט-טקסי.
הנהג מתברבר בדרך, ופשוט לא מצליח להבין איך להגיע למונטיפיורי.
אני מתחיל לחטוף עצבים. מנסה לכוון אותו בטלפון ללא הצלחה.
בסוף הוא מגיע, מבולבל ומגומגם. אני נכנס למונית, כולי נוטף.
המזגן –משתעל כמו אסטמטי אחרי מרתון.
אני ממשיך להזיע ומוסר לנהג את הכתובת שאליה אני צריך להגיע. הוא לא יודע איפה זה.
אני מבקש ממנו שיפעיל ווייז, אבל אין לו ווייז. נו, מה יהיה?
הסבלנות שלי פוקעת מרגע לרגע. אני לא מצליח להיות אליו נחמד.
הוא משפיל מבט ומנסה לשמור על קור רוח. מציע לי סוכריית מנטה מקופסת פח לוהטת. אני מסרב.
אנחנו נוסעים ואני פותח חלון למרות שאין טיפת רוח.
אני מתעסק עם הטלפון, מתעלם מהנחלים שזורמים במורד גבי, ומתפלל בלב שהנסיעה הסיוטית הזאת תיגמר כבר.
הנהג מזיע גם הוא. עיגולים מדוייקים מתחת לבית השחי. הוא מתחיל לנווט כדי להביא אותי לכתובת היעד. הוא מנסה לשאול שאלות ולפתח שיחה. אבל אני נשאר לקוני ומנומס. עונה בכן ולא. לא וכן.
ואז הטלפון שלו מצלצל.
הוא עונה. יש לו דיבורית.
על הקו אישה שנשמעת כאילו התעוררה הרגע משינה. חלשה ומטושטשת.
הוא קורא לה "ממי" ומדבר אליה בעדינות.
היא מספרת לו שהתקשרו ואמרו שיש בעיות עם יאיר.
הוא נאנח בכבדות. הוא שואל אותה אם היא צריכה שהוא יגיע. היא אומרת שלא.
הוא אומר לה: "אני אטפל בזה ממי. את תנוחי".
העיניים שלו כמו שתי זכוכיות – מבריקות ושבירות.
"מה עם הבנות?" הוא שואל אותה.
"בסדר. רבות כל הזמן" -היא עונה.
שתיקה על הקו.
רק הנשימות שלה.
דווקא בשקט אני שומע את הסיפור שלהם.
הוא נודד לרגע עם העיניים למקום אחר ואז בשניה חוזר.
"אני אוהב אותך. אגיע מוקדם הביתה היום".
ניתוק.
דממה במונית. אני מרגיש שהוא צורח לי: "אני צריך לדבר".
אז אני מתחיל לשאול שאלות. לאט לאט. בעדינות.
והוא מתחיל לשפוך.
אשתו. חולה. המחלה הארורה. כבר היה נדמה שהיא מנצחת. אבל לא. לעזאזל לא.
ויש שתי בנות. שובבות. וילד אחד. יאיר. שיצא קצת אחר. הוא במוסד. והוא, יש לו מונית כבר 7 שנים. לרוב הוא לא באיזור ת"א. נשאר קרוב לבית ברחובות. בזמן האחרון הוא פה כי הוא חייב לפרנס. עובד לילות. שבתות. חגים.
אוהב את אשתו. אהבה שכבר לא רואים היום. כשהוא מדבר עליה הוא תופס את ההגה חזק בשתי ידיים והעיניים שלו בוערות. מספר לי איך הכירו. היא בכלל לא רצתה אותו. הוא רדף אחריה. היתה חתונה מדהימה. צנועה אבל הכי שמחה שאפשר.
ואז הילדים הגיעו והביאו איתם אור. גם כשיאיר נולד, ההתרגשות העצומה שלהם כיסתה את הקושי ביריעות של אהבה ללא כל תנאי. ובחיים, כמו בחיים, הכל החל להסתבך. ועכשיו זה המצב.
ואני יושב לידו, ספק מזיע-ספק דומע, וחושב לעצמי – אלוהים אדירים, מה אנחנו יודעים בכלל?? אנשים עוברים לידנו כל יום. נוגעים-לא נוגעים. כל אחד מהם סוחב סיפור מלחמה. כל אחד מהם הוא חייל במערכה שאנחנו בכלל לא מודעים אליה.
אני נזכר שפעם קראתי משפט שאומר: "תהיה טוב לאנשים. כל אחד נלחם בקרב שאתה אפילו לא יודע על קיומו".
ואני כועס על עצמי שהייתי חסר סבלנות. שהייתי קצר. בלי קשר בכלל למה שעובר או לא עובר עליו. בדיוק שם הכל מתחיל.
אנשים משנים תמונת פרופיל בפייסבוק. מארגנים עצרות. דוהרים לרחובות עם שלטים. משננים סימסאות וכותרות. וזה יפה. וזה טוב. אבל הכל מתחיל עוד הרבה לפני. בינינו. ביומיום. בנהג המונית. במישהו שמבקש מאיתנו אש באמצע הרחוב. בקופאית בסופר. בזאת שלפנינו בתור בקופת חולים. בזה שמוכר לנו שייק אבטיח בשינקין.
זה מתחיל לפני. בלהיות טובים לעצמנו. לסביבה הקרובה שלנו. לאנשים ברחוב. והמנטרה הקלישאתית הזאת מפסיקה להיות צ'יזית בשניה שאתה מתחיל לחיות אותה. בשניה שאתה מרים את העיניים מהתחת של עצמך ומהבעיות שלך. בשניה שאתה מחליט לנהוג בחמלה בעולם כזה, שיש בו כל הרבה אנשים וכל כך מעט בני-אדם.
המונית עצרה. הגענו ליעד.
שניה לפני שטרקתי את הדלת, הוא זרק לי בגמגום: "תגיד, אתה יכול לדרג אותי אולי באפליקציה של גט-טקסי?"
דירגתי. ועוד איך דירגתי.(נעם חורב)
|
|
 
 
 
שתף
|
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
|
| |
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
