יורם שפטל הוא מסוג התופעות שבעוד כמה שנים ייאמר עליה המשפט: "לא ייאמן שהדבר הזה שודר ברדיו". בינתיים הדבר הזה משודר ברדיו. בכל שבוע, כבר שנים, בתחנה האזורית המואזנת ביותר (רדיו ללא הפסקה), בפריים־טיים (ימי חמישי, מ–12:00). פה ושם מישהו קופץ (נתן זהבי, גבי גזית), פה ושם משלמים איזה קנס, אבל העסק ממשיך לתקתק כמו שעון, כאילו מדובר באמת בתוכנית רדיו, ב"שיחות עם מאזינים", בבמה לגיטימית לפריקת מחשבות ורגשות, בשעתיים של "חופש ביטוי" ו"חופש דיבור" ושאר ביטויים שנאנסים בשנים האחרונות על ידי אנשים שמבקשים לבטל אותם.
(...)
יש כשל יסודי באופן שבו תופסים את התוכנית של שפטל; עצם השימוש במושג "התוכנית של שפטל" הוא לב הבעיה: זו לא "תוכנית" בדיוק כמו ששפטל אינו "איש ימין". "התוכנית של שפטל" היא מופע טירוף ויורם שפטל הוא תצורה של היסטריה. העובדה שבתחנת רדיו מרכזית נותנים מקום קבוע למופע המועבר באמצעות צרחות והיגדים מטורפים שנאמרים באובססיביות נוירוטית מלמדת על טשטוש הגבול בישראל בין "דעות", "עמדות", "תפיסות" ו"אידיאולוגיות" ובין פתולוגיות מתחום הנפש. החליפה הפוליטית/לאומנית שעוטה על עצמו בכל בוקר שפטל היא האמצעי שבעזרתו הטירוף שלו מקבל לגיטימציה ב"רדיו" או ב"טלוויזיה" (ערוץ 20). העובדה שמופרעות פומבית כזאת לא נחווית ככווייה בעור הקולקטיבי של הישראלים מלמדת משהו על הקרקע הרעועה שעליה אנו עומדים.
(...)
אין טעם לחזור לעניין שירותי הסנגוריה שהעניק שפטל לאיוואן דמאניוק, כמו שאין טעם לתהות אם לא מדובר בפתולוגיה פוסט־שואתית שהתגלגלה לתצורה בנאלית של מאבק פוליטי פנים־ישראלי. זה שלב שבו אין שום טעם לעסוק במניעים ולנתח מוטיבציות. זה רגע בזמן שבו צריך לומר בפשטות למעסיקיו של שפטל: חטאתם מספיק, תעשו לזה סוף.