בשנת 1971 הכריזו על המכונית המהירה ביותר בעולם, כמובן מבית פרארי, מכונית שמסוגלת להגיע למהירות 280 קמ"ש. באותה שנה מגדלי התאומים בניו יורק היו הבניין הגבוה ביותר בעולם, כ 415 מטר . בחודש נובמבר באותה השנה השיקה אינטל את השבב המיקרו המסחרי הראשון, קראו לו 4004, והוא הכיל 2,300 טרנזיסטורים זעירים, כל אחת בגודל של תא דם אדום בודד .
מאז טכנולוגית השבבים השתפרה ועלתה בקנה אחד עם התחזית של גורדון מור, ממייסדי אינטל. על פי כלל האצבע שלו, המכונה "חוק מור", כוח העיבוד מכפיל עצמו בערך כל שנתיים. מעבד מודרני מבית אינטל (Skylake) מכיל כ 1.75 מיליארד טרנזיסטורים ... חצי מיליון מהם היו עולים על טרנזיסטור יחיד מסוג 4004 שהוזכר, וכקבוצה הם חזקים פי 400,000. קשה להשוות את קצב ההתקדמות כשמשווים לעולם הפיזי: אם מכוניות וגורדי שחקים היו משתפרים גם בשיעורים כאלו מאז 1971, הרי שהמכונית המהירה ביותר הייתה כבר מסוגלת להגיע לעשירית ממהירות האור, והבניין הגבוה היה כבר באמצע הדרך לגעת בירח . כיום תוכלו למצוא אצל למעלה מ 3 מיליארד אנשים טלפונים חכמים בכיסיהם, כל אחד הוא יותר חזק מאשר מחשב-על שתפס חדר שלם ממש לא מזמן בשנות 1980. אינספור ענפי משק התהפכו מקצה לקצה על ידי המהפכה הדיגיטלית, כוח המחשוב מגיע אפילו לתהליכי ניסויים גרעיניים, אשר כיום כבר ניתן לבדוק נשק אטומי ביתר קלות באמצעות פיצוצים מדומים במקום בשטח. חוק מור הפך דימוי תרבותי: אנשים בתוך ומחוץ לעמק הסיליקון ממשיכים לצפות מהטכנולוגיה להשתפר כל שנה . אבל כיום, אחרי חמישה עשורים, לדעתי אפשר להכריז על גסיסת חוק מור או לפחות ניתן לראות בטווח הראייה את סופו, אף אחד לא מצפה יותר לזול יותר או מהיר יותר. זה לא אומר שלא מתקדמים, אבל טיבה של הקדמה משתנה. הצ'יפ עדיין ישתפר, אך בקצב איטי יותר . . . .