המטרה שהציבו לעצמם הניצולים שהתאספו תחת הנהגתו של אבא קובנר הייתה בלתי נתפסת: להנחית על גרמניה מכה כזו, שאחריה איש לא יעז לעולם להתנכל לעם היהודי. בעוד מרבית אחיהם ניסו להשתקם, הם האמינו שאי אפשר להתחיל חיים חדשים בלי לגבות מחיר על החיים שנגדעו. פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, חוזרת בספר חדש אל "קבוצת נקם", שתוכניתה כשלה, ומנסה להבין מדוע כל כך מעט נאצים חוסלו בידי יהודים
...
האש באירופה דועכת. חוטי עשן חוצים את המבט האופקי, רומזים שיש שמיים מעל. שמיים עמוסים נשמות יהודים, שעלו אליהם בסערה. אחיהם שנותרו בחיים יוצאים אט־אט ממחבואיהם. מהססים, עיניהם בולשות לצדדים. לא מאמינים שזה קרה, לא מאמינים שנגמר, לא מאמינים שיצליחו לחיות עם רוחות הרפאים. הם נאספים מהגטאות, ממחנות הריכוז, מהיערות, מהמנזרים, מהמרתפים ומעליות הגג. כמעט לא נותרה בהם יכולת תזוזה, אך חולי הנקמה בוער בהם ומניע אותם לפעול.כמה עשרות שורדים מתקבצים סביב אבא קובנר – מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, איש כריזמטי וסוחף, משורר וסופר. יחד הם משרטטים תוכניות, ופועלים לממש אותן. בשנה הקרובה הם יחיו כצללים. יחזרו לגרמניה המקוללת, יתערו באוכלוסייה, ייצרו קשרים, וימתינו לרגע הגדול שבו ינקמו לעיני העולם כולו את דם היהודים השפוך.
למאמר המלא - במקור ראשון: https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/195095/
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
