יום מספר 947 בשבי.

השובים שלי המשיכו לענות אותי עם חפצים מרצדים מוזרים.
הם סועדים ברעבתנות בשר נא, בזמן שאני ושאר האסירים מקבלים סוג של גרגרים יבשים.
למרות שאני מוחה בבירור נגד הקצבת המזון, אני חייב לאכול כדי לשמור על הכח שלי.

הדבר היחיד שמחזיק אותי זה החלומות על הבריחה. בניסיונות להגעיל אותם, אני מקיא על השטיח שוב.
היום ערפתי את ראשו של עכבר וזרקתי את הראש לרגליהם, בתקווה זה יצליח להכניס פחד ללבבות שלהם, מכיון שזה מראה בבירור את היכולות שלי.
למרות זאת, הם בסך הכל העירו הערה מתנשאת על איזה "פנתר קטן" אני. נבלות.

היתה סוג של אסיפה של משתפי הפעולה שלהם.
הכניסו אותי לבידוד לאורך כל הפגישה, אבל יכלתי לשמוע את הקולות והריח של האוכל.
הצלחתי לדלות שהמאסר שלי היה מכורח "אלרגיות". אני חייב ללמוד מה זה אומר, ולנצל את זה לטובתי.

היום כמעט הצלחתי להתנקש בחיי אחד המענים שלי על ידי הסתובבות סביב רגליו כשהוא הולך.
עליי לנסות שוב מחר, אבל בקצה המדרגות…

אני משוכנע שהאסירים האחרים הם שטינקרים עלובים. הכלב מקבל פריבילגיות מיוחדות.
הוא משוחרר לעתים קרובות, אך נראה מרוצה בהחלט לחזור. הוא בלי ספק מפגר. הציפור כנראה שתולה.
אני מסתכל עליה מתקשרת עם השומרים על בסיס קבוע. אני בטוח שהיא מדווחת על כל צעד שלי.
השובים שמו אותה בתא מוגן ומוגבה, אז היא בטוחה, בינתיים…