כצפוי, באחד הריטואלים האוטומטיים המוכרים במקומותינו, היצואנים והתעשיינים החלו לבכות, לאיים ולדרוש מהשלטון שיעשה משהו. איך? כרגיל: הם מבקשים שהממשלה - כלומר, הכסף של הציבור - יגנו על הרווחיות שלהם, ומיד הם שלפו את נשק יום הדין: איומים מפני פיטורים של עובדים.

מנכ"ל אלביט מערכות, בצלאל מכליס, למשל, סיפר לפני חודשיים שהרווחים שלו אמנם עלו, והוא גם רואה שיא בהזמנות, אבל "אני חושב שהמדינה צריכה לקבע שער דולר ליצואנים". ואילו אמיר חייק, מנכ"ל התאחדות התעשיינים, אמר בדיון מיוחד שנערך על ה"דולר הנמוך" בחודש ינואר השנה, כי "שער הדולר הנמוך מקרב אותם (היצואנים -א"א) לנקודת שבירה. אני לא יודע עוד כמה זמן הם יחזיקו מעמד, כשהרווח הולך ונשחק".

ומי אשם? בנק ישראל, כמובן, שעבור התעשיינים לא עושה מספיק לתמוך בדולר, למרות הורדת הריבית לכמעט אפס ואף שהוא לא מפסיק לרכוש דולרים. רק בשבוע האחרון בנק ישראל רכש מאות מיליוני דולרים. ולא רק בנק ישראל אשם: בשיחה עם "גלובס" בחודש דצמבר האחרון אמר יו"ר איגוד האלקטרוניקה, אלישע ינאי, כי "אם נתניהו, לפיד, בנט ופלוג לא יתעשתו - אנחנו צופים גל של אלפי מפוטרים בתעשיית ההיי־טק בעקבות ההיחלשות של הדולר. בשנה האחרונה כבר פוטרו אלפי עובדי היי־טק ואוזלת היד של מקבלי ההחלטות בנושא תמיט אסון על תעשיית ההיי־טק הישראלית".

וכרגיל, כלוביסטים מנוסים, התעשיינים לא מסתפקים בדרישה לדולר גבוה יותר. לקריאה הזו הם מצרפים שורה של בקשות והטבות, החל מהפחתת מחירי מים, עבור דרך הורדת מחירי ארנונה ועד לביטול מיסוי והיטלים. כך, אם יתברר שישראל לא יכולה לקבוע שער דולר לפי ראות עיניה, ייווצר לחץ לאישור הטבות ודרכי סיוע אחרים.

לא חייבים להתרגש מהאיומים של היצואנים והתעשיינים. הם חלק קבוע בריטואל ישראלי שבו כל קבוצת אינטרסים מנסה לצבוע את העולם על פי העניין שלה, ומפריחה לשם כך הצהרות כלכליות שאיש לא הוכיח. הקבלנים ואנשי ענף הנדל"ן לעולם יזהירו שמחירי הדירות יעלו, דרך לרמוז לציבור שכדאי לקנות דירה עכשיו ומיד. אנשי עסקים תמיד יזהירו שדווקא בענף שלהם אין מקום לעוד מתחרים - ושרגולציה והתערבות ממשלתית פוגעות בציבור. ואילו תעשיינים ויצואנים דווקא כן דורשים רגולציה אגרסיבית, ומסרבים לאפשר לשוק לעשות את שלו: הם רוצים דולר גבוה יותר, והם מאיימים שפתיחת תחרות מיבוא בענף שלהם יביאו לפיטורי עובדים. אבל האם כל זה נכון? האם שער חליפין נמוך עוד יותר, אפילו של 3 שקלים לדולר, הוא באמת אסון לאומי? לא בטוח.

פישר לא התעניין ביעדים חברתיים

דולר גבוה, לא משנה מדוע, תורם לרווחיות של התעשיינים מכל הסוגים. הוא משפר את רווחיות היצואנים, כי התמורה שהם מקבלים במונחי שקלים גבוהה יותר. הוא משפר גם את רווחיות התעשיינים המייצרים לשוק המקומי, מכיוון שהוא מייקר את מחירי המוצרים המיובאים שעמם עליהם להתחרות. אלא שלעומת זאת, דולר נמוך יותר יעלה את רמת החיים של רוב הציבור ויקטין את אי־השוויון, מחלה כלכלית קשה שהולכת ומחריפה.

כיצד? פשוט. שער חליפין נמוך מוזיל את היבוא, מגביר את התחרות על מוצרים בשוק המקומי ומוריד את מחיריהם, וכך מקטין את יוקר המחיה. ומה עם אי־השוויון? מכיוון שעם דולר נמוך יוקר המחיה השוטף ירד, אזי הציבור ומשקי הבית יוכלו לחסוך חלק גדול יותר מההכנסה הפנויה שלהם, וכך לצבור נכסים ולצמצם במשהו את פערי ההכנסות והעושר. ולכן השאלה היא אם, בדיון על שער הדולר ה"נכון" למדינת ישראל, נשקלו או נמדדו על ידי בנק ישראל גם ההשלכות על רמת החיים של הציבור ועל אי־השוויון – ולא רק ההשפעות על רווחיות היצואנים והתעשיינים.

התשובה, כנראה, שלילית. בכיר לשעבר בבנק ישראל סיפר לנו שהנגיד, סטנלי פישר, מי שהחל את המלחמה הגדולה נגד התחזקות השקל ואת מדיניות רכישת הדולרים, לא נהג במהלך כהונתו להתעניין ביעדים ושיקולים חברתיים. "הוא בדרך כלל הציב את עניינם של היצואנים על פני כל השיקולים האחרים, ואילו השלכות המהלכים הללו על מחירי היבוא, על יוקר המחיה ועל רמת החיים של הציבור, לרוב לא הובאו בחשבון", אמר הבכיר.

זאת, למעט נושא אחד חשוב, כמובן: מחירי הדיור. הריבית הנמוכה היתה בין הגורמים המרכזיים לעליית מחירי הדיור, ופישר התייחס לכך בשיקולי ההחלטה שלו, אך לבסוף בחר באינטרס של היצוא. וכך מספר הבכיר מבנק ישראל: "כאשר שאלו את פישר מדוע הוא מעדיף את שיקולי היצוא על פני מחירי הדיור שהלכו ותפחו, הוא ענה שחלקו של היצוא בתוצר של מדינת ישראל מגיע ל- 30% ואילו חלקו של הדיור ל-8% - ובזה נגמר הדיון".

אלא שחוסר השקלול של ההשלכות החברתיות של שער חליפין שנקבע באופן מלאכותי אינה, אולי, השגיאה היחידה של בנק ישראל. כי על פי בחינה של תוצאות ההתערבות בשוק המט"ח נראה שלא רק שייתכן כי היא נכשלה, אלא היא אף גרמה נזק למשק.

עם הקביעה שמדיניות שער החליפין לא השיגה את יעדיה קשה להתווכח. לאחר שבמשך שש שנים נרכשו כ–57 מיליארד דולר, שער החליפין של השקל עתה הוא 3.45 שקלים, בדומה לשערו במארס 2008. שש שנים של פעילות ו–57 מיליארד דולרים שנרכשו, והשער כמעט אותו הדבר.

כאשר שאלנו אותם על כך, בבנק ישראל מד נהגו לענות משהו כזה: "היכן אתה חושב ששער החליפין היה נמצא היום לולא היינו רוכשים את כל הדולרים הללו?". אולי יש בכך משהו, אך זהו אינו טיעון מנצח. הטיעון החלופי לא פחות משכנע: רכישות הדולרים אמנם מזיזה את השער לכמה שעות, אך אינה משפיעה עליו לטווח רחוק מכיוון שכמות הדולרים שנמצאת מול בנק ישראל, בידי סוחרי השוק הבינלאומי, היא כמעט אינסופית ביחס למשאבים של הבנק המרכזי. אם היצע הדולרים של הספקולנטים הוא אינסופי, אזי לרכישות הדולרים הללו לא תהיה השפעה מהותית.

ממילא, הטיעון של "מה היה קורה לולא פעלתי" הוא תמיד המפלט של מי שהמדיניות שלו לא סיפקה את הסחורה. לא קשה לדמיין את שר האוצר, יאיר לפיד, בעוד שנתיים, כאשר יישאל מדוע מחירי הדיור לא ירדו למרות מהלכים דרמטיים כמו ביטל המע"מ שאותם נקט, עונה: "האם אתם יודעים מה היה קורה למחירים לולא פעלתי"?

חברה עם הון שלילי של 47 מיליארד שקל

בפועל, רכישת הדולרים לא סייעו לקבע את הדולר ברמה גבוהה יותר, וקשה להוכיח אם העליות והירידות של שער החליפין בשש השנים האחרונות הושפעו באופן מהותי מרכישות הדולרים – או שהם היו תוצאה של אינספור גורמים ואירועים אחרים שהתחרשו. המשבר הפיננסי, גלים עולים ויורדים של מתיחות ביטחונית, ובעיקר התנודות של הדולר מול היורו ושאר המטבעות העולמיים - השפיעו כנראה יותר.

עם צד הנזקים של מדיניות רכישת הדולרים, לעומת זאת, קשה להתווכח: כל הדיון הוא על עוצמת הנזק. ראשית, בין השאר בגלל הרכישות בנק ישראל הוא 'חברה' עם הון עצמי שלילי, של כ-47 מיליארד שקל בסוף 2013. לו הבנק היה חברה עסקית, היא מזמן היתה מוכרזת כחדלת פירעון. בעולם תקין, בנק ישראל אמור היה לייצר רווחים ולהעביר אותם לתקציב המדינה ולרווחת הציבור, אך הגירעון בהון אינו מאפשר זאת, מזה שנים ארוכות.

שנית, לרכישת הדולרים השפעה מזיקה על השווקים הפיננסיים, בכך שהיא מנעה מהשחקנים בשוק ללמוד כיצד פועלים בשוק תחרותי ותנודתי לכל הכיוונים. כמו שבארצות הברית היה בעבר מושג שכונה בשם "ה–PUT של גרינספן", כלומר ההבטחה של הנגיד האמריקאי דאז, שיעשה כל שיידרש כדי למנוע הפסדים לחברות פיננסיות, כך התקבע בישראל מצב שניתן לכנותו כ-"PUT של סטנלי פישר".

ה"PUT" של פישר עובד כך: מכיוון שבנק ישראל מבטיח שיעשה הכל כדי למנוע את התחזקות השקל, החברות העסקיות לא פיתחו אמצעים ולא למדו להתמודד עם התנודות של שערי החליפין. בישראל צריך היה יכול להיות שוק משוכלל יותר של נגזרים פיננסיים ושל ניהול סיכונים. זווית נוספת של ה-PUT של פישר היא שחברות בחרו שלא להתייעל, ולא להכין את עצמן לעולם של שקל גבוה הרבה יותר. מדוע להתאמץ ולהתייעל אם אפשר לקבל הבטחה לשער חליפין נוח?

והנה עוד נזק שרכישות הדולרים גורמות למשק. מהיכן בנק ישראל לוקח את השקלים שאתם הוא רכש 57 מיליארד דולר? הוא מדפיס אותם, אבל כדי שלא לעורר אינפלציה כתוצאה מהרחבת כמות הכסף במשק עליו לספוג את השקלים הללו חזרה, פעולה שאותה הוא עושה בשתי דרכים. הראשונה היא על ידי הנפקת מק"מ (מלווה קצר מועד), והשנייה היא על ידי מתן אפשרות לבנקים להפקיד בבנק ישראל חלק מיתרות הכספים שלהם. ואכן, בשנים האחרונות הבנקים מחזיקים בבנק ישראל פיקדונות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים (בנוסף לכספים המופקדים במסגרת חובת הנזילות). בכך הם פוגעים בנזילות של שוק הכספים הישראלי, כי הכספים הללו יכלו לשמש לפעילות עסקית של המשק.

עצם החזקת כמות כה גדולה של רזרבות – 86.4 מיליארד דולר בסוף חודש אפריל השנה - מהווה סיכון. בבנק ישראל טוענים שקופת הדולרים של ישראל מהוות תעודת ביטוח לימי חירום, ולכן מחזקת את דירוג החוב של המדינה, אלא שמנגד חושף את עצמו הבנק המרכזי להפסדים מההשקעה שלו בחו"ל. הוא יכול להפסיד כספים כתוצאה ממשבר גלובלי, ירידה של הבורסות - חלק לא זניח, 8%, מיועד להשקעה במניות - ובגלל שלל סיבות אחרות.

האלטרנטיבה: 
להציל את המלחים

ניהול של כלכלה ומדיניות מוניטרית הוא שורה של ניסויים, כאשר חיות המעבדה הם אזרחי מדינת ישראל. לאחר 6 שנים, ולאור התוצאות השנויות במחלוקת, ראוי לשאול אם המדיניות הנוכחית - ריבית נמוכה, רכישת דולרים, הבטחה לשמירה על שקל נמוך – היא אכן המדיניות הנכונה. היא הרי גרמה לזינוק חד במחירי הדיור, היא העלתה את יוקר המחיה של הציבור, היא החריפה את אי השוויון, היא פגעה במוטיבציה של תעשיינים ויצואנים להתייעל וללמוד לפעול בשוק מט"ח חופשי, היא פגעה במאזן של בנק ישראל וחשפה אותו לסיכונים – וכל זאת למען הרווחיות של התעשיינים והחשש מפני השד של "פיטורים המוניים".

אם מחליטים לפתוח את המדיניות הנוכחית לדיון, כיצד יכולה לראות האלטרנטיבה? פתרון חלופי אחד הוא היפוך – באופן רשמי ומוצהר – של חלק מהיעדים הכלכליים. הורדת יוקר המחיה והפחתת אי־השוויון, למשל, יוגדרו כיעדים לאומיים, במקביל לתמיכה ביצואנים ובתעשיינים.

תרגום של יעדים אלה למעשים כלכליים יביא להפסקת מדיניות רכישת הדולרים, ואף למכירה הדרגתית ומאוזנת של חלק מיתרות המט"ח - מהלך שעשוי, באופן מפתיע, להשפיע רק באופן שולי על שער הדולר, בדיוק כפי שהרכישות לא השפיעו עליו בכיוון השני. במקביל, יעדים אלה ידחפו את בנק ישראל להתחיל במהלך הדרגתי וזהיר של העלאת הריבית, גם כי אין כבר צורך לתמוך בדולר, וגם כדי לצנן את שוק הדיור על ידי החזרת חלק ממשקיעי הנדל"ן לשוק ההון.

ומה עם איומי הפיטורים ההמוניים? האם אפשר להתעלם מהם? ראשית, לא ברור עד כמה יהיו כאלה. חלק מהיצואנים והיבואנים אולי ידווחו על רווחים נמוכים יותר, אבל הם לא בהכרח יקרסו. שנית, יש מפעלים ותעשיות בלתי יעילים שלא בהכרח נכון להחזיק מעל למים לנצח, באמצעות סיוע של כספי ציבור.

מפעל שמוכר לשוק המקומי שלא יכול להתמודד מול יבוא, למשל, ושורד רק בזכות הגנות ממשלתיות שהתוצאה שלהן היא מחירים גבוהים שהציבור משלם מדי יום – אינו חייב להתקיים לנצח. ושלישית, כל הדוגמאות המוצלחות בחו"ל על שוק העבודה, למשל במדינות סקנדינביה, מראות שהמאמץ הממשלתי צריך להתמקד בשמירה על העובדים – ולא על מקומות העבודה הבלתי יעילים שלהם.

בשבדיה מכנים זאת "להציל את המלחים - ולא את הספינה", והמשמעות היא שעדיף להוציא כספים כדי לסייע לעובדים שפוטרו, כולל בהכשרה מחדש שלהם, מאשר להוציא את אותם כספים כדי לסבסד מפעלים ועסקים בלתי יעילים - מדיניות הפוגעת בציבור הרחב ומסייעת לרווחיות ולהכנסות מהון של מעטים.

נ.ב.

כמו בכל תוכנית אלטרנטיבית למדיניות הקיימת, יהיו מיד רבים שיתנגדו. הם יתנגדו מתוך שיקול דעת כלכלי אובייקטיבי, כמובן, אבל גם מתוך אינטרסים, מתוך קבעון מחשבתי, ובדרך כלל מתוך שילוב של שלושת גורמים אלו יחדיו. המתנגדים ידברו על גל פיטורים, אבל האבטלה בישראל מעולם לא היתה נמוכה יותר. הם יעלו חששות מפני משבר פיננסי וקריסת של בנקים בגלל ירידה במחירי הדיור ופגיעה באיתנות הפיננסית של תעשיינים, אבל במערכת הבנקאות טוענים שהחששות הללו מוגזמים. הם גם ללא ספק יעלו טיעונים לא ענייניים כמו "חוסר אחריות", "חוסר הבנה", ו"אג'נדה פופוליסטית שאינה מכירה איך הדברים עובדים בעולם האמיתי".

זה בסדר, וזה חלק מהמשחק, כל עוד לא מתייחסים למדיניות ששלטה בישראל בעשר השנים האחרונות כתורה מסיני, ופותחים בשיח כלכלי בו רבים משתתפים - ושבו הצדדים מוכנים לזהות את גם מי בדיוק מרוויח ומי בדיוק מפסיד בכל אחת מחלופות המדיניות שמונחות על השולחן.