מאת: גיא רולניק, דה-מרקר
20.6.14

זאת הולכת להיות כתבה ארוכה מהרגיל; יהיו בה כמה מספרים, טבלאות ותיאוריות כלכליות ופוליטיות. אבל קחו כמה דקות מזמנכם ותקראו. נקרא לטור הזה: קורס של רבע שעה בכלכלה הישראלית - איך עובדת המדינה וממה בנוי יוקר המחיה הישראלי. שום דבר כאן לא יכה אתכם בתדהמה, אבל אולי התמונה תהיה בהירה ופשוטה מהרגיל.

נתחיל עם שחר תורג'מן, מנכ"ל אתר האינטרנט לחבילות תיירות הדקה ה–90. לשחר היתה השבוע גחמה רגעית. כמו מאות אלפי ישראלים שעוברים כל שנה בנמל התעופה בן גוריון הוא התרתח על מחירי המזון והמשקאות בנמל; זו יכולה להיות שווארמה בפיתה במחיר סמלי של 35 שקל או קפה דלוח ב-18 שקל.

תורג'מן החליט לפעול בדרך לא מקובלת; הוא פתח דף פייסבוק עם הכותרת "מנחיתים את מחיר הקפה בנתב"ג" והפנה אליו גולשים מאתר האינטרנט של הדקה ה-90. כ-5,000 איש הצטרפו בתוך יומיים למחאה הקטנה של תורג׳מן.

http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2354275.1403197411!/image/1722928447.jpg
פנחס עידן
צילום: איליה מלניקוב

רשתות המזון הפועלות בשדה פנו לרשות שדות התעופה (רש"ת) וביקשו ממנה למנוע את האפשרות שתפרוץ שריפת פייסבוק - ולדרוש מתורג'מן לעצור את המחאה. תורג'מן סירב, ובינתיים סער שפע, מנכ"ל רשת בתי הקפה ארומה שיש לה סניף בשדה, התרתח גם הוא ובראיון לשרון גל מרדיו תל אביב גילגל את הכדור אל רש"ת: "השכירויות (שגובה הרשות ממפעילי רשתות המזון והמשקאות) מטורפות. אתה בוחר לעשות על זה כתבה, כי כתבה על רש"ת זה קשה לך ומסובך לך. אתה מחפש כותרת על חשבון השוכרים שם. יש לכם שמץ של מושג איזו שכירות אנחנו משלמים שם? יש לכם שמץ של מושג?"

רש"ת הסבירה בתגובה: "רש"ת פועלת מאז ומעולם לרמת שירות גבוהה והגברת התחרות בין נותני השירות בנתב"ג. ההשוואה בין שדות התעופה, להם הוצאות תפעול, ביטחון, תשתיות, אבטחה וכו', הוצאות שאינן קיימות בשטחי מסחר אחרים בארץ, בטעות יסודה, שכן ההוצאות בשדות התעופה גבוהות מההוצאות בכל קניון. כך בעולם וכך בישראל. כמו כן, שעות ההפעלה הנדרשות 24 שעות ביממה, בהן מחויב נתב"ג לתת שירות לכלל הנוסעים בכל ימות השבוע - מייקרות את עלויות התפעול".

אז מי צודק? מדוע נגזר עלינו לשלם מחירים גבוהים בנתב"ג? האם אלה רשתות המזון שמנצלות את הלקוח השבוי? רש"ת שגובה שכר דירה מנופח? או הצרכן הישראלי שלא יודע למחות, להחרים ולהעניש את מי שדופק אותו?

אני אנסה לשכנע אתכם שזאת השיטה הכלכלית והפוליטית הישראלית שנותנת כוח עצום לקבוצות אינטרסים מיוחדות, הופכת את חברי הכנסת והרגולטורים לבובות שעוסקות בתפל ובשולי, מייצרות קאסטות של "מחוברים" שמגלגלות את השחיתות וחוסר היעילות על הציבור הרחב והמפוזר.

את הקורס המהיר ביוקר המחיה הישראלי נתחיל עם הקטע בתגובה של רש"ת, שבו היא קובעת כי "ההוצאות בשדות התעופה גבוהות מההוצאות בכל קניון". זה ההסבר שנותנת הרשות לכך שהיא גובה מרשתות המזון שכר דירה גבוה במאות אחוזים משכר הדירה בקניונים - ומכאן הדרך למחירים מופקעים.

מה שרש"ת לא מסבירה הוא מדוע ההוצאות שלה כה גבוהות. אם תלכו לאתר האינטרנט שלה ותנסו להבין מדוע ההוצאות כה גבוהות, תתקשו לעשות זאת, משום שהיא כלל אינה מפרסמת דו"חות כספיים מלאים, מבוקרים, אף שהיא גוף ציבורי, ממשלתי שכל הכנסותיו נובעות ממסים, אגרות, תמלוגים והיטלים.

הרשות מפרסמת רק תמצית של נתונים לפי בחירתה: כמה שורות בודדות של הכנסות והוצאות והרבה נתונים על מספרי טיסות, יעדים וכדומה. הכנסותיה של רשות שדות התעופה מבוססות על אגרות: מנוסעים (אנחנו), מהמסחר (הזכיינים) ומחברות התעופה הפועלות בנתב"ג. מדובר בשורה ארוכה מאוד של אגרות הזויות, החל מתשלום על חשמל המסופק בשרוולים שמתחברים למטוסים בטרמינל, דרך אגרות חנייה ודלק, ועד למס על כל נוסע.

לאן הולכים בדיוק 2.8 מיליארד שקל שהרשות גובה מהציבור ומהחנויות בנתב"ג - את זה לא תמצאו בדו"חות. כאשר ביקשתי השבוע את הדו"חות המלאים מדוברת הרשות, נעניתי בשלילה.

אז הלכתי למקום אחר, והוצאתי נתונים שלא תוכלו למצוא באתר של רש"ת. בהמשך אפשר לראות חלק מקובץ האקסל של עלויות השכר של 100 עובדי רש"ת עם עלות השכר הגבוהה ביותר.

לפני שנבין את הנתונים האלה נתחיל בכמה נתונים בסיסיים: הכנסות רש"ת מסתכמות בכ-2.8 מיליארד שקל בשנה, וההוצאות שלה מסתכמות בכ-2.4 מיליארד שקל. 1.1 מיליארד שקל מההוצאות מקוטלגים בפרסומי הרשות כ"הוצאות שכר" - אף שכנראה גם שאר סעיפי ההוצאות כמו "הוצאות תפעול" כוללים רכיבי שכר.

נחזור לטבלה, שם אפשר לראות כמה תופעות מדהימות: ברש"ת יש מקבץ נדיר וחסר תקדים של מדענים, מהנדסים, יזמים ומנהלים ששוק העבודה רודף אחריהם כל הזמן. התחרות עם נאס"א, גוגל, פייסבוק ושדות התעופה בסינגפור ובטוקיו על הטאלנטים והכוכבים של הרשות מאלצת אותה לשלם למאות עובדים משכורות שמעמידות את אנשיה בעשירונים ובמאיונים העליונים במשק.

כה טובים, ייחודיים ומבוקשים הם עובדי רש"ת - החל במזכירות, עבור במנהלי אגף לוגיסטיקה וניקיון וכלה בשלמים ומנהלי חשבונות, שכמעט כולם מקבלים הבטחת תעסוקה לכל החיים, מה שקרוי בעברית "קביעות".

http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2354381.1403196998!/image/3940627027.jpg

מה שאי אפשר לראות בטבלה הוא שהגאוניות והכישרון הייחודי של מהנדסי הטילים ברש"ת אינם מקריים אלא במקרים רבים גנטיים: כרבע לפחות מעובדי הרשות הם קרובי משפחה, ובולטים הם קרובי משפחה של חברי ועד העובדים ובראשם מלך הג׳ונגל, הצ׳יף הגדול, מהנדס הטילים, התעופה והחלל הראשי - פנחס עידן, יו"ר הוועד מאז 1986 (עם הפסקה קצרה באמצע כשכיהן כראש העיר לוד).

ועכשיו קצת ברצינות: רש"ת היא מיליציית מיסוי עצמאית ישראלית אופיינית הפועלת בשיטה שפיתחו יחדיו ההסתדרות ומשרד האוצר: היא יושבת בצומת מרכזי במגזר הציבורי, קובעת לעצמה את המס שהיא גובה מהציבור ומחלקת את רובו לחבורה של מקורבים לוועד - להלן עובדי דור א׳.

בדומה להתפלגות השכר בבנק דיסקונט, אותה הצגנו כאן לפני שבועיים, השיטה ברש"ת דומה: חבורה של כמה מאות עובדים מקבלת שכר בעלות של 50–100 אלף שקל בחודש עם קביעות ברזל לכל החיים, מתחתיה עוד כ–1,000 איש עם קביעות ומשכורות כפולות, משולשות ומרובעות לעומת השכר של עובדים מקבילים במשק, ומתחתיהם יש את העבדים - 1,500 עובדי קבלן שרובם מפוטרים אחרי שלוש שנים, כדי לוודא שלא יקבלו קביעות, שכר ראוי ותנאים סוציאליים נורמליים.

ראש הוועד לא רואה ממטר
 את פקידי האוצר

העיתונות, מסיבותיה שלה, אוהבת להציג את אנשי האוצר ואגף התקציבים כפקידים חזקים הקובעים את כל מה שקורה במדינה. אין שטות גדולה מזו. מדובר בחבורה משעשעת שיש לה אפס שליטה על הנעשה ברוב מיליציות המיסוי במשק. לא רק שהיא לא קובעת מה שקורה בארגונים האלה, אלא שבמקרים רבים אין לה בכלל מושג מה קורה בהם.

http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2354274.1403197466!/image/2973270803.jpg
ישראל כץ בהרמת כוסית ברש"ת לפסח
צילום: אייל טואג

עידן לא רואה ממטר את משרד האוצר, הוא קובע הכל. לפני כשנה התנגד נציג משרד האוצר, איש אגף התקציבים שיושב בדירקטוריון רש"ת, להחלטת הרשות להקים שדה תעופה בהשקעה של מיליארדים. ההנהלה והוועד צחקו לו, לילד, בפרצוף. אז הוא החליט להראות להם שהוא לא פראייר - ונקט צעד חריף והצהרתי. רק אבא של הרשל'ה מאוסטרופולי היה פתטי יותר מנציג משרד האוצר: כאשר בעל הפונדק העז לא למכור לו אוכל בהקפה, הרשל'ה איים שינקוט צעד חריף ומאיים שאביו היה נוהג לעשות כאשר כלו כל הקיצין, יילך לישון רעב. הנציג של משרד האוצר איים, איים, איים, צעק, הזהיר. ואז הלך והתפטר.

עובדת ברש"ת מסבירה לי: "פנחס קובע הכל. ה–747 שייך לחמולה של פנחס, מזה הם מתפרנסים, אבל הוא וחברי הוועד קובעים את רוב המינויים, הקביעות והקידומים ברשות". אתם הבנתם מה זה "ה-747 שייך לפנחס"? 747 זה מטוס. הטיפול במטוסים האלה "שייך" לחבורה של פנחס. מאחר שהם ממנים גם קרובי משפחה, הבעלות הזאת גם עוברת בירושה. רש"ת לא שייכת לממשלת ישראל או לאזרחי ישראל. לא, היא שייכת לעידן. התפקיד שלכם הוא רק לממן את זה.

כיצד מממנת רש"ת את משכורות העתק של מאות המקורבים של עידן וחבורתו? כמובן, אגרות והיטלים הנגבים מכל מי שעובר בנתב"ג. והדובדבן שעל הקצפת - מכרזים שהיא מוציאה להפעלה של חנויות ורשתות מזון מהיר בנתב"ג.

איך נראים המכרזים שרש"ת מפרסמת, באישור האוצר? המנצח הוא מי שמציע את השירות הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר, או בדיוק להיפך: מי שמוכן לשלם את שכר הדירה הגבוה ביותר, כי הוא מניח שיוכל לגלגל את העלות המטורפת של שכר הדירה על הנוסעים שעוברים בנמל. שווארמה ב–35 שקל וקפה ב–18 שקל. כמובן שחלק מהשוכרים בנתב"ג מוסיפים עוד שמן למדורה וגם קורעים על הדרך את הלקוח השבוי עם מחירים גבוהים במיוחד. את זה הם עושים כי הציבור הישראלי כבר מורגל לבלוע בכל מקום אחר מחירים מנופחים.

לפני שנמשיך, אני רוצה להתעכב שתי דקות על עניין הקביעות. אל תקלו ראש בעניין, קביעות יש כנראה רק לכרבע מהעובדים במשק. שאר העובדים יודעים שעם התקרב גיל 40 או 50, שעון החול מתחיל לאזול; לא עמדת בזמנים, לא השכלת להתנהל בפוליטיקה הארגונית, החברה בקיצוצים, הטכנולוגיה השתנתה או סתם לא באת לבוס טוב בעין - אתה עף כמו טיל ללשכת העבודה ומתחיל בחלק מהמקרים לקרוס לתחתית העשירונים במשק ולאסוף משם את שברי החיים שלך.

לקומבינציה של קביעות מברזל (ברוב המקרים אי אפשר לפטר אותך לעולם, גם אם אתה העובד הגרוע ביותר בחצי הכדור המזרחי) עם שכר ותנאים של 80-50 אלף שקל אין אח ורע בעולמם של ה"בלתי מחוברים", והיא שווה מיליוני שקלים.

ואכן, כאשר משרד האוצר מנהל מו"מ עם רש"ת על צמצום כוח העבודה, הפיצויים הנדרשים כדי להיפרד מעובדים קבועים נאמדים במיליוני שקלים לעובד - מספרים ש–95% מהעובדים הבלתי מחוברים לא יכולים אפילו לחלום עליהם. היחידים שמתחרים בעובדי מיליציות כמו רש"ת הם כמובן הפנסיונרים־מיליונרים של מערכת הביטחון, שם 60% מהפורשים מקבלים פנסיה בשווי של 4 עד 10 מיליון שקל - פי חמישה מהפנסיה של הקורא הממוצע של הטור הזה (אם יש לכם פנסיה של 10 מיליון שקל, אני מניח שאין לכם שום עניין לקרוא את הטקסטים האלה).

מה עושה הקביעות ליעילות, לתרבות הארגונית וליכולת של הנהלת רש"ת לנהל את הארגון? אני לא רוצה לחוות דעה בעניין הטעון הזה, אני משאיר את זה לכל קורא להחליט. אני מניח שחלק מהקוראים ישיבו שקביעות זה דבר מצוין, כי זה נותן "ביטחון תעסוקתי" ושקט נפשי לעובדים. אני אתכם חבר׳ה. אבל יש לי שאלה קטנה: האם בבית או בעסק הפרטי שלכם, כשהמימון מגיע מכיסכם, גם אתם מעניקים תעסוקה או בלעדיות לכל החיים לעובדים או לספקים שלכם ללא קשר לטיב עבודתם? במלים אחרות, הקסם האדיר שיש לרעיון הקביעות טמון בעיקר בקיומם של אנשים לא ידועים, ללא פנים, ללא ייצוג, ללא שם, שמממנים אותה: מיליוני משלמי מסים וצרכנים. בעיקר עניים, חולים וקשישים - אלה שזקוקים לרשתות הגנה ממשלתיות.

עכשיו הגיע הרגע שהליצנים "החברתיים" מתחילים לצעוק שזו שיטה מצוינת - מיליציות המיסוי העצמאיות האלה שפזורות בכל המשק - החל ברש"ת, דרך קק"ל, מערכת הביטחון ועד הבנקים. וזאת למה? כי עדיף שזה יילך ל"עובדים" ולא ל"טייקונים".

מצחיק כמה שהטיעון הזה השתרש בציבור. המיליארדים שעידן, ריקי בכר או בוגי יעלון מסדרים לחבר׳ה שלהם לא באים על חשבון הטייקונים, אלא תמיד אך ורק על חשבון משלמי מסים וצרכנים חלשים. ראשית, מכיוון שמרבית המיליציות נמצאות בבעלות מלאה של הציבור, ושנית משום שהטייקונים אינם פראיירים, הם ממעטים להשקיע בעסקים מסוג זה, וכאשר הם כבר קונים אותם — הם דורשים ומקבלים מחיר נמוך מספיק שהופך את העסקה לכדאית גם כאשר ריקי, פנחס והחבר׳ה הטובים לוקחים ביס אדיר מהחגיגה.

אבל זה הרבה יותר גרוע: הטייקונים לא רק שאינם אדישים לשיטת עידן ובכר - הם חיים איתה בסימביוזה; נוחי דנקנר ועופר עיני, כאשר שלטו במשק עד לפני כמה שנים, היו הסחבקים הכי טובים בעיר, אחד שמר על הגב של השני. ולמה להם לריב? עיני מגלגל את השחיתויות וחוסר היעילות של החבר׳ה שלו מדור א׳ על משלמי המסים, ונוחי גילגל את משכורות העתק של מנהליו ועסקות בעלי העניין ההזויות שלו על הצרכנים במונופולים שלו והמשקיעים באג"ח שלו.

הברית בין הטייקונים להסתדרות היא הדרך הטובה ביותר לשמר את השיטה; כל אחד נותן לגיטימציה לשני. אני לא אדבר על המונופולים שלך ואתה לא תדבר על המונופולים שלי.

הברית הזאת התחילה להיסדק קצת בשלוש השנים האחרונות בגלל המחאה החברתית. ראינו את זה השבוע כאשר ראשי חברות המזון יצאו במתקפה נגד "הממשלה" שהיא־היא האחראית ליוקר המחיה.

אבל שימו לב לטקטיקה ולשפה. הם מטילים את האשמה ב"ממשלה", שזו יישות אמורפית לחלוטין וממילא איש לא נפגע ממתקפה כזאת ולאיש בעצם לא אכפת ממנה. הם לעולם לא יצביעו על האנשים בראש מיליציות המיסוי העצמאיות, אלה שמחלקים את עשרות המיליארדים למקורביהם. והם יודעים למה: כי ראשי מיליציות המיסוי לא פראיירים, הם ימהרו להצביע בחזרה על הביזה במונופולים הפרטיים: החל במונופול הגדול מכולם, הגז הטבעי של יצחק תשובה, עבור במזון, ברכב ובתקשורת (שם רוב הבעיה טופלה ברפורמת הסלולר) וכלה בחומרי הבנייה - ביזה שזורמת לכיסים של המנהלים ובעלי השליטה בהם.

ועכשיו הרגע לשאול היכן הפוליטיקאים? התשובה פשוטה: הם בכיס של קבוצות האינטרסים המיוחדות. ואני אדגים בחי.

בכנסת יש עכשיו שורה של ח"כים צעירים ולוחמנים שהגיעו מהמחאה החברתית. הם זריזים, יעילים ופעילים, הם בפייסבוק ובטוויטר והם מדברים את "השפה" של המחאה. אבל 99% מהמלל הזה חסרים כל משמעות. משום שהכסף לא נמצא ב"הסכמים קואליציוניים" וב"העברות כספים סודיות", אלא בבסיס התקציב, בעשרות מיליציות מיסוי עצמאיות ענקיות שמנהלות את עצמן.

כשם שעד המחאה החברתית הח"כים לא דיברו על הריכוזיות, על הטייקונים, על דואופול של פועלומי ועל הביזה במונופולים - כך כיום הם נזהרים מלגעת במיליציות המיסוי העצמאיות משלוש סיבות:

הסיבה הראשונה: זה קשה, ארוך ומסובך, וברוב המקרים לא מביא מיד מחיאות כפיים וזימונים לאולפני הטלוויזיה. מה הסיכוי של איציק שמולי או סתיו שפיר מול עידן או בכר באולפן? קלוש.

הסיבה השנייה היא שהפנחס עידנים יודעים להתפקד למפלגות ולהביא קולות בפריימריז. לפני כשנתיים שאל כתב TheMarker את מי שהיה בעבר שר התחבורה, מאיר שטרית, מה דעתו על עידן, שהפך את רש"ת ללטיפונדיה פרטית שלו עם משכורות עתק. הנה דעתו הנחרצת של שטרית על עידן: "הוא עמד בכל סיכום שעשיתי אתו. מלה שלו זו מלה. הוא בעל הבית מבחינת העובדים. מבחינתי, לא היו אתו שום בעיות”. ברור, מדוע שיהיו בעיות: משלמים תוספות שכר, מקדמים לקביעות את מי שפנחס אמר - וגובים מהציבור 18 שקל לקפה ו–35 שקל לשווארמה.

זה כמובן הרגע להזכיר את מלך הפריימריז במפלגה "החברתית ביותר", הלא היא מפלגת העבודה. המלך הוא כמובן השר שנכנס ויוצא בשבועיים האחרונים מחדרי החקירות של המשטרה, שם הוא מתקשה להסביר את המיליונים שצמחו לו ולילדיו בעשור האחרון.

אין קבלן, איש עסקים או ספק גדול של הממשלה שהוכה בתדהמה כאשר הבוס של הפריימריז בעבודה נלקח לחקירה במשטרה. השחיתות החוקית שלו היתה ידועה ותועדה בדו"ח מבקר המדינה. רק כאשר הוא התמודד על הנשיאות נפתחה חקירה כדי לבדוק אם יש גם שחיתות פלילית מתחת לחוקית.

חברי הכנסת ה"חברתיים" של העבודה שתקו כולם על שיטות פואד לפני החקירות ואחרי החקירות, כי בלי פואד שידע במשך עשרות שנים להביא את הקולות לפריימריז, בין אם זה מחברת החשמל או מחמולות בצפון, רובם היו נשארים במאהל ברוטשילד וזוכים לראות את בניין הכנסת רק בטלוויזיה. ושלא תתבלבלו: בליכוד השיטה דומה, אצל ליברמן זה לפי אקראיות ואינטרסים של הבוס הגדול שאיש לא יודע לעקוב אחריהם, וביש עתיד ההבטחה הגדולה לומד עכשיו את השיטה.

מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים

אחרי ה-2,000 ומשהו המלה הראשונות כאן, עדיין אתם יכולים לשאול ובצדק, איך זה של-1,500 עובדים קבועים של רש"ת יש יותר כוח מל-3 מיליון נוסעים שעוברים בנתב"ג כל שנה. איך אפשר לקרוא לדבר הזה דמוקרטיה?

התשובה טמונה בשאלה. בשנים האחרונות חזרנו שוב ושוב והסברנו כאן את המתמטיקה של קבוצות אינטרסים מיוחדות. הכוח העצום של עובדי רש"ת, כמו שאר מיליציות המיסוי העצמאיות בישראל, נובע בדיוק מקוטנן היחסי לאוכלוסייה שעליה הם מטילים את עלויותיהם ותנאיהם העודפים. זאת המתמטיקה שלימד אותנו פרופ' מנסור אולסן (Mancur Olson) לפני 50 שנה, שעדיין מוכיחה את עצמה ברוב הדמוקרטיות.

ל-1,500 עובדי רש"ת יש יכולת גבוהה מאוד של התארגנות מכיוון שיש להם אינטרס אחד ברור וממוקד ולכל חבר בקבוצה יש רווח אישי עצום מההתארגנות. משכורת של 50 אלף שקל בחודש עם קביעות לכל החיים זה דבר שקל להתארגן סביבו וכדאי להילחם עליו. לעומת זאת, ל-3 מיליון נוסעים, שהם ציבור רחב ומפוזר, אין שום יכולת להתארגן; כאשר מחלקים את העלות העודפת של עובדי רש"ת על פני מיליוני אנשים, היא מגיעה לעשרות עד מאות שקלים. רק כאשר סוכמים את כל מיליציות המיסוי מגיעים לעשרות אלפי שקלים המרכיבים יחדיו את יוקר המחיה הישראלי.

רוב הפוליטיקאים לא מומחים במודלים מתמטיים, בתורת המשחקים או בכלכלה פוליטית, אבל הם מבינים טוב ממני ומכם איך מגיעים לכנסת או לממשלה ואיך נשארים בה; עם מי מותר להתעסק ועם מי אסור להתעסק.

אבל זה עוד יותר מסובך: בחלק מענפי המשק הפתרון להורדת יוקר המחיה, התייעלות וייצור ערך למשלמי המסים והצרכנים הוא פתיחה לתחרות מקומית או תחרות מחו"ל באמצעות יבוא. זה המקרה של הסלולר או שוק המזון. הקושי האדיר הוא להתמודד עם הכוח הפוליטי והכלכלי של קבוצות האינטרסים.

ויש עוד מקרים גרועים יותר: כאשר מדובר במונופולים טבעיים כמו הצבא, משרדי ממשלה או עיריות. כאן תחרות או יבוא לא אפשריים. כאן המשימה היא הרקוליאנית ותתאפשר רק באמצעות מהפכה כוללת בשוק העבודה -מעבר מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים.

זהו הרגע לכאורה לסכם ולהגיד שאנחנו צריכים פוליטיקאים מסוג חדש שיובילו רפורמות כלכליות אמיצות שמטפלות במיליציות המיסוי וקבוצות האינטרסים בסקטור העסקי, הפרטי ובשוק ההון. אבל זו הכרזה נחמדה שאין מאחוריה שום דבר. פוליטיקאים תמיד יעשו הגדרתית את מה שיביא אותם לכנסת ולשלטון ומה שישמור אותם בשלטון.

לכן הפתרון מצוי אצל הבוחרים, וספציפית בקרב תנועות חברתיות ויזמים חברתיים שיידעו לייצר מערכות ערכים, תפישות ואמונות, שיביאו להיווצרות פוליטיקאים מסוג חדש, כאלה שמאמינים, רוצים וכדאי להם להתמודד עם הפילים הענקיים שבחדר - המבנה של ענפי המשק הישראלי.

למחאה החברתית הישגים אדירים, משום שהיא כן הצליחה להשפיע על סדר היום ועל התפישות של רגולטורים, פוליטיקאים וחברי כנסת; רעיונות שנכתב עליהם כאן שוב ושוב בעשור האחרון ולעתים נראו לנו ולקוראינו כתיאורטיים או כמשחק אינטלקטואלי חדרו בשלוש השנים האחרונות לחלקים גדולים מהחברה הישראלית. חלק מהרגולטורים ומחברי הכנסת הוותיקים והחדשים הצליחו בשנתיים האחרונות לטפל גם בנושאים רציניים שעד היום לא טופלו - תודות לכישרונם ולמהפכת התודעה.

עכשיו השאלה היא כמה אנשים שרדו את ה-2,800 מלה שלעיל, כמה השתכנעו שכך באמת בנוי המשק הישראלי, כמה אנשים לא עסוקים בהישרדות יומיומית ויכולים לעסוק באופן אקטיבי בנושאים האלה וכמה פעמים אני עוד אכתוב את הטור הזה בוורסיות שונות, עם דוגמאות שונות - פעם על מכון התקנים, פעם על עובדי הרשות לסחר הוגן, פעם על אי.די.בי, פעם על בנק דיסקונט, פעם על צה"ל, על הגז הטבעי, הפטור ממס לנדל"ן, ביטוחי המנהלים, קוקה קולה או על בנק הפועלים.

אתה חופר אחי, אתה חופר. אני חופר - אבל האם יש שיטה אחרת?