בעל הדירות, המתגורר בצרפת, הגיש את העתירה נגד הוועדה המקומית ונגד חברת החשמל, ודרש לבטל את ההחלטה שלטענתו אינה סבירה. הוא ביקש שבינתיים יוחזר החשמל לדירות בכדי לאפשר לדיירים לנהל אורח חיים תקין.

בית המשפט נענה לבקשה הזמנית והורה על עריכת בדיקה בנכס. הבדיקה העלתה שהדירות אכן חולקו בניגוד להיתר הבניה.

העותר הכחיש שפיצל את הדירות וטען שההיתר לא מגביל את מספר יחידות הדיור בקומה. לטענתו, העירייה לא התריעה בפניו לפני הניתוק ונקטה בצעד קיצוני מבלי לוודא את חוקיותו. לטענתו, הוועדה מוסמכת לנתק חשמל בדירות חדשות ולא בדירות ישנות שאוכלסו לפני 70 שנה.

העירייה טענה מנגד שההיתר אמנם לא הגביל את מספר הדירות מילולית, אולם התשריט מראה בבירור שבכל קומה אמורות להיות שתי דירות בלבד. בפועל, אחת הדירות של העותר פוצלה לארבע יחידות ואילו השנייה לשתיים. לדבריה, מרגע שהחליטה לערוך ביקור במקום היא פעלה כדי ליידע את מיופה כוחו של העותר בארץ באמצעות הטלפון ובשליחת הודעות והתראות, אך לא נענתה.

לטענתה לא הייתה לה דרך אחרת לפעול נגד העותר כיוון שהוא תושב חוץ ולא ניתן לנהל נגדו הליכים פליליים על עבירות בנייה.

השופטת שרה דותן קבעה שאת היתר הבנייה יש לקרוא יחד עם התשריט המצורף לו. יתרה מזו, גם אם מסתמכים על ההיתר – רואים שהוא מגביל את מספר המטבחים והאמבטיות בקומה לשניים, ובפועל יש הרבה יותר. משכך, מצב הדירות הנוכחי אינו חוקי.

השופטת הוסיפה שאף שזהו צעד קיצוני, הוועדה מוסמכת לנתק תשתיות כשמתעורר חשד לפיצול לא חוקי וההוראה לא מבחינה בין דירות חדשות לישנות.

במקרה זה הוועדה גם הוכיחה שאת השימוש בסמכותה הרחבה נאלצה לעשות כיוון שלא הייתה לה ברירה אחרת: העותר לא נענה למכתביה ולהודעותיה, ומאחר שהעותר תושב חוץ, גם לא הייתה לה דרך אחרת לאכוף את החוק.

העתירה נדחתה, אך עם זאת, על מנת לאפשר לעותר להחזיר את המצב לקדמותו, עיכבה השופטת את צו הניתוק למשך שלושה חודשים. העותר חויב לשלם לוועדה ולחברת החשמל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 10,000 שקל.