נהגת שהייתה מעורבת בתאונת דרכים שלא באשמתה, נאלצה להילחם בבית המשפט מול חברת הביטוח, שהחליטה לקזז "רשלנות תורמת" כראות עיניה. השופט ביקר את החברה שפעלה ב"שיטת מצליח".

בפסק דין חד וקצר, השופט אייל דורון מבית משפט השלום בחיפה מתח ביקורת על התנהלותה של חברת הביטוח מנורה, שהחליטה על דעת עצמה להפחית "אשם תורם" מסכום הפיצוי שהיה עליה לשלם על נזקי תאונת דרכים. מנורה חויבה במלוא הנזק ואם זה לא מספיק – היא תשלם גם 20,000 שקל הוצאות לדוגמא.

נהגת שרכבה נפגע בתאונת דרכים בדצמבר 2015, פנתה יחד עם בעלה אל מנורה לאחר שרכבם נפגע על ידי רכב המבוטח על ידה, עקב אי ציות לתמרור "עצור". אך מנורה – שלא התכחשה לכך שהרכב שביטחה אחראי לתאונה – התנגדה להערכת הנזק של הנהגת ובעלה ואף הגדילה לעשות כשחליטה על דעת עצמה לקזז סכום נוסף בגין "רשלנות תורמת" מצד הנהגת. כך יצא שהם קיבלו רק חלק מהסכום שהגיע להם, בסך הכל 15,300 שקל.

בעקבות זאת נאלצו השניים להגיש נגדה תביעה באמצעות עוה"ד מנו שבתאי. אל תביעתם צירפו התובעים חוות דעת שמאי שלפיה לרכבם נגרם נזק בסכום של 23,773 שקל.

מנורה ונהגת הרכב הפוגע, שיוצגו על ידי עוה" ד"ר א' ורשה, לא הגישו חוות דעת נגדית ומנורה אף ויתרה על חקירת השמאי מטעם התובעים. במצב כזה, הסביר השופט דורון, יש לקבל את הערכת השמאי מטעם התובעים ולקבוע שזהו אכן שווי הנזק שנגרם. בהתאם לכך, נקבע כי נכון לעכשיו מנורה שילמה לתובעים רק 60% מהנזק.

דיון מיותר

מכאן, השאלה שנותרה עוד להכרעה הייתה האם היה מקום לנכות "אשם תורם" מצד התובעת (שנהגה ברכב), אף על פי שנסעה כחוק, ומי שלא שמעה לחוקי התנועה הייתה הנהגת הנתבעת – המבוטחת.

על שאלה זו השופט השיב בשלילה, שכן בהיעדר נסיבות חריגות, מי שנכנס לצומת תוך אי ציות לתמרור "עצור" הוא האשם העיקרי והמכריע, באופן שמאפיל על אשמה כלשהי מצד הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה.

בתוך כך השופט מתח ביקורת נוקבת על התנהלות מנורה, שכמו חברות ביטוח אחרות, פועלת ב"שיטת מצליח" ומקזזת "אשמה תורמת" כראות עיניה בתקווה שאולי כך תשלם פחות.

בהקשר זה השופט ציין, שכמו חברת ביטוח אחרות, מנורה ניסתה להתבסס על פסק דין ישן של בית המשפט העליון (הלכת חנחן), שבו נקבע כי גם מי שיש לו זכות קדימה בכניסה לצומת צריך לצפות את האפשרות שרכב אחר ייכנס אליה תוך הפרה של תמרור או רמזור. אלא חברת הביטוח התעלמה מכך שמאז הפסיקה התפתחה והשתנתה, ועמדתה אינה מקובלת עליו.

בסיכומו של דבר, השופט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעות לפצות את התובעים בכל ההפרשים שקוזזו על ידן (כ-10,000 שקל), בצירוף ריבית והצמדה. כמו כן, לנוכח התנהלותה של מנורה, השופט חייב את הנתבעות לשלם לתובעים "הוצאות לדוגמא" בסך 20,000 שקל.

בפסק הדין נכתב כי "אין ולא היה כל מקום כי מבטחת תיטול לעצמה את החירות לקזז אשם תורם בתיק זה, שלא היה כל מקום ולא היה כל צורך להתדיין לגביו".