ערכתי לאחרונה בתאריך 10.03.10 בשעה 02:19 בברכה, ליל קיץ
והחיטוב שאני רוצה להגיע אליו.
זה הרבה מתחת למה שאני אקבל בגג חודשיים על סייקלים, וזאת המטרה שלי.
על זה אני נעול. זה מי שאני רוצה להיות.
לא פחות מזה ולא יותר מזה.וההם על הסייקלים עדיין יהיו יותר גדולים ממני אם אני אגיע לזה וזה לא מעניין אותי.
אם לא הייתה לי התמונה הזאת והחזון הזה לא הייתי בכלל טורח להתאמן בחדר כושר כי זה מה שמשאיר אותי שם.
אבל אחרי המון חודשים (בן 22 מתאמן לסירוגים בגלל הצבא מאז גיל 17) אני לא רואה את עצמי מגיע לרבע מהמצב הזה בינתיים.
אני יודע שעם סטרואידים אני אגיע לזה בלי בעיה אחרי שראיתי למה הדבר הזה מסוגל לעשות,
בטח ובטח עם ההשקעה שאני נותן בחדר כושר ובתיונה שלי יום יום ובירידה לפרטי פרטים.
אני עוד לא מכיר מישהו בסביבה שלי ובחדר כושר שלי שמשקיעה מחשבה כזאת בחדר כושר , ובתיונה בבית. ואני לא נוטה לטפוח לעצמי על השכם יותר מדי אני אומר את זה באמת עם יד על הלב.
אני חושב שאני קרוב למימוש הפוטנציאלי הפיזי שלי במסגרת הגנטיקה המחורבנת שלי וזה מה שאני הכי מפחד ממנו כי כמו שאמרתי אני לא רבע ממה שנאי שואף להיות ומבחינתי להתחיל עם סטרואידים זה התחייבות לכל החיים שאין יציאה ממנה וסכנה אמיתית לגוף.
וכן אני מאוד מתפתה ואת האמת אני כבר לא יודע מה לעשות יותר,
כי הנושא של ההגעה למטרה ולרף שהצבתי לעצמי זה בסדר העדיפות בחיים שלי באחד המקומות הראשונים,
אפילו יותר מלימודים ועבודה.
אז וואלה, תרצה או לא יש לי בעיה עם הקטע הזה.
אולי אפילו פסיכולוגית ברמה קשה אבל בעיה בעייתית.
כשאני רואה בן אדם אחר שמימש את הרף שאני מנסה להגיע אליו הרבה יותר מוקדם ממני,
בין אם זה בגלל סטרואידים או בגלל גנטיקה טובה יותר,
כן זה צובט לי בלב ואני אסתכל עליו אכול קנאה.
ככה אני.
דפוק.
ושלא תעיז לחשוב שאני חושב לעצמי שזה עניין פשוט כל הקטע של הסייקלים.
ההפך.
אני יודע טוב מאוד (טוב תאורטית ומסיפורים והבנה) את המשמעות של להתחיל עם זה ובמה זה כרוך,
ואת כמות המאמץ וההשקעה שצריך לתת באימונים ובחיי היום יום כדי לעבור למצב כזה פיזית ומנטאלית.
אני ממש לא חושב שזה הוקוס פוקוס.
גם עם זה נדרש מאמץ אדיר,
אבל הצ'יפור והטפיחה על השכם שהגוף מחזיר לך על ההשקעה הזאת באה הרבה יותר מהר והרבה יותר בגדול.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
