הפקודה free אומרת למערכת ההפעלה, אני עם הזכרון הזה
לא משתמש יותר, אתה למעשה מתחייב לא להשתמש יותר עם
הזכרון הזה, לא לקרוא אותו וודאי לא לכתוב אליו,
ניסיון כזה, סביר שיצליח, אך בתוכנית גדולה,
סביר שיגרום לבאגים עצבניים ברחבי התוכנית שלא תבין
מאיפה הם נפלו עליך.
מרגע ששיחררת בלוק מסוים בזכרון, מערכת ההפעלה רשאית
להקצות לך שוב את אותו בלוק או חלק ממנו או הבלוק כחלק
מבלוק גדול יותר.
אם אתה משחרר בלוק זכרון ואילו ממשיך להשתמש בו,
ומבקש במקום אחר לחלוטין בתוכנית להקצות בלוק זכרון שוב,
בהחלט יתכן שתהיה חפיפה בין הבלוקים, ולכן אתה תציב ערך למשתנה
אחד, ופתאום משתנה אחר לכאורה לא קשור משתנה לערך
חסר משמעות וכל התוכנית עפה לעזזל בעקבות זאת.

אני ממליץ מייד אחרי כל קריאה לfree להציב NULL בתוך
המצביע, זה חוסך בעיות אבל לא את כולן שכן במקרים
רבים יש לך שני מצביעים ויותר לתוך אותו בלוק בזיכרון.

כידוע, מערכות ההפעלה נותנות לכל תוכנית "הרגשה" כאילו יש להן את כל המשאבים של המחשב, ושהן פועלות לבד, אף על פי שהן לא - אף פעם !!!

אם תוכנית מסויימת תבקש בלוק זיכרון, אז מערכת ההפעלה תחזיר לה בלוק זיכרון, שידוע לה שהוא לא בשימוש, ולכן, כשקוראים לפונקצייה הזו, היא "מפנה שימוש" בזיכרון.

לכן, אין זה אומר, שהבלוק זיכרון הזה ישתנה ל-NULL או משהו כזה, כי בפעולה הזו, אין שינוי בתוכן (ByVal) של הזיכרון...