יש משהו באווירת החופש, במרחק מהבית, בסטלה הרצופה ובניתוק מהחברות השופטות, שמזקק מתוך הבחורה הישראלית את הדבש שבה, ואני מת על הדבש הזה. עם כל הכבוד שיש לי לדולסה-דה-לצ'ה מבואנוס איירס, אין על הדבש מחיפה. אין על המבט הזה שיש לבחורה ישראלית בעיניים, המבט הדוגרי הזה שאומר לך: "יא קוף מה אני נראית לך איזה נורבגית פראיירית? אני גדלתי בעכו עם ערבים וחמור בחצר, אותי אתה בא לסובב? אני ממלצרת מגיל 12 אצל סעיד בחומוס, אני גדלתי במשפחה מרוקאית עם שבעה אחים גדולים, טחנתי יותר ממך בצבא, חתמתי שנתיים קבע במג"ב,הרגתי במכות שני מחבלים בחברון אז למי אתה בא לספר סיפורים שאתה אוכל עכשיו כאפות אחרי השירות הקרבי שלך?"

אז איפה פה בדיוק הדבש אתם שואלים? זה הדבש! בחורה ששווה לך, ובזה אין על הישראליות. ככה מצאתי אותה, את מיכלי. יושבת לבדה על אבן גדולה מול החוף, בוהה בגלים. ככה זה כשאת בטיול, פתאום זה הגיוני להסתובב לבד בלי חברות, פתאום זה בסדר סתם לבהות בים, את לא חייבת דין וחשבון לאיש ואין משמעות לזמן. החיים של מיכלי משתקפים מהאישונים שלה, היא עושה פעולה אופיינית של מטייל – היא מריצה בהילוך מהיר את כל החיים שלה ומעכלת. השמש נשברת בשיער הצהוב שלה וזה עושה אותה אפילו יותר יפה ממה שהיא. מיכלי מבינה שאני בוהה בה וחיוך קטן שלה נותן לי את האוקיי לשבת לידה על האבן.

כמה אנרגיה מוציאים בני האדם בדיבורים, איזה מאמץ מיותר. ברגע שפשוט מרפים, אבל לגמרי, האנרגיה אומרת את האמת. התחברנו בשנייה. לא היה צורך להכביד על הסיטואציה במילים. ליטפתי לה את השיער, בדיוק בנקודה שבה העורף מתחבר לאוזן. היא עצמה את העיניים שלה וחייכה. הבנתי שאנחנו בסופו של דבר בעלי חיים, אמנם זן מוזר, אבל עדיין, אנחנו זן של חיות שחלים עליו חוקי הטבע. איך הצלחנו לסבך את זה כל כך? אתה לא רואה אריה מספר ללביאה על העסק החדש שהוא פתח בצפון העיר, אין מצב שתראה סוס מלווה סוסה ידידה שלו להזדווג עם סוס אחר בתקווה שיום אחד היא תהיה שלו. איפה טעינו?

מותר האדם מהבהמה מתגלה במערומיו המבישים. אלפי שנים שאנחנו חופרים לעצמנו בורות בשם הקידמה, התרחקנו כל כך מהטבע שאנחנו כבר לא מכירים אותו, ויותר גרוע - כבר לא מכירים בו. הפכנו למכונות, למצבור של אינטרסים, במקום ללטף אחד את השנייה אנחנו מגיעים בתחפושת לדייט ראשון עם רשימת דרישות חלולה.

נכנסנו למים והצחקתי אותה בלי מילים, זו הקומדיה הכי גבוהה בעיניי. אנחנו שוחים וצוחקים, אני מצמיד אותה אלי ומנשק אותה. ואז התחלנו לדבר. הלוואי שבני האדם היו ככה תמיד, מחזרים ללא מילים. בילינו שבוע ביחד, עד היום כשאני נזכר בתחושות שהיו לי בשבוע הזה אני מקבל צמרמורות נעימות וחמות בכל הגוף. MD זה לפראיירים, אין על הדבר האמיתי.

אחד הדברים הכי מושלמים שקרו עם מיכלי בשבוע הזה היה להיפרד ממנה. נפרדנו לשלום באהבה גדולה, בהתמסרות טוטאלית לאנרגיה שחיברה בינינו ושעכשיו סימנה לנו להיפרד, כל אחד לדרכו, עם המטען הממלא הזה שקיבלנו אחד מהשנייה. בלי סרטים, בלי "אז מה אנחנו בעצם", בלי "מה יהיה בארץ", התמסרות מלאה לטבע.

אני לא יודע במה בדיוק אנחנו טועים, אני לא באמת מצליח לפצח במילים את הסטייה הנוראית שעשינו מהמקור הטבעי שלנו לתרבות של זוגיות-על-פי-חוזה, לתחושת בעלות על בן זוג, לקנאה הזאת שמפוררת אותנו, לכללי התנהגות ברורים שקובעים איך זוג אמור להיראות ולתפקד. אני רק יודע מאותה חוויה עם מיכלי, שבעקבותיה באו רבות נוספות, שהרבה לפני שהרסנו את כדור הארץ הרסנו את עצמנו.