הגיע הזמן להפריד בין היציע לבין העיתונות

זאת היתה לכאורה שיחה בין יו"ר איגוד הג'ודו לרון קופמן. בפועל זה היה זבל, זה היה הרגע בו תקשורת הספורט קפצה אל תהום אלימה, פשטנית וצעקנית

אלון עידן 22.09.2013

ישבתי באוטו, מתחת לבית, ולא יכולתי לכבות את הרדיו. דקות ארוכות חלפו ופשוט לא יכולתי לזוז. זה היה כל כך רע, כל כך נורא, כל כך דוחה, כל כך עלוב, כל כך אלים, כל כך לא נכון, שהיד סרבה להישלח למפתח של המכונית ולעשות את חצי הסיבוב הרצוי. זאת לפעמים הבעיה עם החיים: שה"כל כך" מרתק אותך רק משום שהוא "כל כך"; שהשעמום מהבינוניות של היום־יום הופך גם אשפה מזוקקת לחומר בעל אפקט חזק שמותיר אותך הלום. ובאותם רגעים יכולתי ממש להרגיש איך אשפה זולגת דרך תעלת האוזן וחודרת את עור התוף בדרכה להפוך חלק מהגוף שלי, מההוויה שלי, ממני.

ואני זוכר איך תוך כדי ההאזנה סיננתי לעצמי שוב ושוב: סגור כבר את הרדיו ותעלה הביתה; אתה מאזין עכשיו לזבל - "אשפה" זה בעצם מונח סטרילי מדי למה שהיה שם - והעובדה שאתה לא מכבה את הרדיו היא בדיוק מה שמאפשר את הפופולאריות של הזבל הזה. ברקע עוד נשמעו צעקות וקללות, ולמרות שכבר גמלה בלבי ההחלטה לסגור את הרדיו ולעוף משם, הייתי רק חייב להבין אם שמעתי נכון והוא אכן קרא לו "בהמה", ואם שמעתי נכון וההוא אכן קרא לו "טמבל". וכך, בין וידוא לווידוא, נותרתי שם, ממש עד לשנייה האחרונה, מתבייש במה שאני שומע, מתבייש באנשים שמשמיעים, מתבייש באנשים שמאפשרים לזה להישמע, ובעיקר: מתבייש בעצמי.

זאת היתה לכאורה שיחה בין יו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי, לבין אחד ממגישי "ספורט" של 103FM, רון קופמן. אבל זה יהיה עוול להתייחס לדבר הזה כאל "שיחה", ועוול גדול יותר להתייחס לשניהם כאל אחד. לכן אדייק: זאת לא היתה "שיחה", אלא תמונה ווקאלית שנלקחה מהשאול, ושהציגה באופן קיצוני - ולכן מרתק - את המיקום המנטלי המדויק בו נמצאת תקשורת הספורט בישראל; ומבחינת כרוניקת השאול, זה היה קופמן שפשוט גרר את פונטי אל תוך הרפש הזה, כשהוא עושה שימוש באותה רטוריקה אלימה, פשטנית ובעיקר עמוסת הרס עצמי - שמתגלגל בהמשך לכדי הרס סביבתי - שמאפיינת אותו בשנים האחרונות.

דווקא שני אנשים אחרים מעניינים אותי בהקשר של האירוע הזה. הראשון הוא מאיר אינשטיין, המנחה של "ספורט" ומי שאמור להשליט סדר בבלגן; האחר הוא דני דבורין, דמות מהמיתולוגיה של קול ישראל, שלאחר פרישתו עבר ל־103 והתיישב לצד קופמן ושות'.

בעניין אינשטיין עולה תהייה קלה לכאורה: מדוע במשך דקות ארוכות הוא שתק? מדוע איפשר את ההידרדרות הזאת? התשובה הפשוטה היא כנראה גם הנכונה: הוא הבין שיש פה רייטינג. הוא הבין שאם יישמע לצו המוסר, לעקרונות העיתונאיים, לקול ההיגיון – הוא יפסיד מאזינים, כלומר קהל, כלומר פופולאריות, כלומר כסף, כלומר כוח. אינשטיין שתק כי מול הגיהנום התקשורתי שהתחולל, עמד אינטרס צר של קבוצת אנשים - והוא בתוכם - שמעוניינים לחבוט בדבר הנעלה הקרוי "ספורט" עד שיוציאו ממנו את אחרון האיברים הפנימיים ויקברו אותו קבורת חמור. השתיקה של אינשטיין היתה עסקה עם השטן.

בעזרת דבורין אפשר להבחין בעומק התהום אליו הידרדרה עיתונות הספורט. דבורין שדר ספורט ותיק מאוד, שלמעשה לא צלח את המהפכה שעברה תקשורת הספורט בשנים האחרונות. הוא אמנם נמצא ב־103fm, לכאורה מקום שמאפיין את התקופה החדשה, אבל מובן מאליו שדבורין הוא כמו איבר מושתל שהגוף דוחה שוב ושוב. יש לא מעט רגעים של מבוכה באינטראקציה בין דבורין ליתר השדרים, וכולם תולדה של שפות שונות שמדוברות במהלך התכנית. השפה שדבורין מדבר היא ממלכתית, ארכאית, מכבדת, אך נטולת איכות עיתונאית אמיתית; השפה שאינשטיין והאחרים מדברים היא צעקנית, פשטנית, בעלת איכות עיתונאית לא יציבה, שבכל מקרה מוסתרת תחת אלימות. בין דבורין לאינשטיין, אנשי "שירים ושערים" במיל', לא מחבר ולו גשר אחד.

לכן, דווקא האזנה לדבורין ב"תכנית הספורט", ובעיקר ההאזנה לפער שנפער בינו לבין האחרים, מחדדת את המהלך הכולל שאירע בשנים האחרונות: כמו מטוטלת ענקית, נעה תקשורת הספורט מאותה ממלכתיות אנמית וריקה שאפיינה את העבר, לעבר אלימות דחוסה ונטולת רחמים שמאפיינת את ההווה. זוהי למעשה תגובת־נגד אדירת מימדים של הזמן החדש, שתחת הרצון ליצוק תוכן אל תוך מיכל ההיסטוריה, עושה שמות בדבר המרכזי שלשמו התכנסו כולם: הספורט.

השאול הזה, שגולם באופן מזעזע ומכמיר לב בשיחה בין קופמן לפונטי, צריך להיות רגע חשוב בכינונה של תודעת תקשורת ספורט חדשה. הרי 103fm אינו יוצא דופן: התחנה המתחרה – 102fm – מתעללת אף היא בספורט הישראלי על בסיס יומי וחובטת בו באופן אינטרסנטי, שמעליב כל מאזין אינטליגנטי. ערוץ הספורט, שבשנותיו הראשונות קעקע על גופו את אהבת הספורט, חשש להישאר מחוץ למשחק וחרת על דגלו את שפת "יציע העיתונות" כשפה נוספת (אגב, צריך לומר: בעונה האחרונה ניכר רצון לשנות משהו מההפקרות שהשתלטה על העסק); גם העיתונים היומיים - מי יותר, מי פחות - הבינו לאן הרוח נושבת, החלו למרוח את האלימות על שערי העיתונים והעבירו את המשקל מהספורט עצמו לפוליטיקה של הספורט. ענף שלם פשוט קפץ אל התהום, קרא לזה שמים, ותוך כדי נפילה לקח אתו את רוב המאזינים־צופים־קוראים.

נדמה לי שמקרה קופמן ופונטי צריך להיות רגע בו חלקים משמעותיים בתקשורת הספורט יבינו שהנזק שנעשה למקצוע שלהם, לאהבה שלהם, לסיבה שבגללה הם עושים את מה שהם עושים - הוא נזק עצום ושבקרוב הוא עלול להיות בלתי הפיך; רגע שבו תחלחל התובנה שאנשים אלימים, פשטניים וצעקניים נוטלים מהם ממש עכשיו, בדקות אלו, את מטה לחמם, את כבודם, את אהבתם, כשהם צובעים את המקצוע כולו בגוונים שחורים־לבנים ומתמללים אותו בצעקות, בקללות ובמכות.

תקשורת הספורט צריכה להקיא מתוכה את הדמויות שחותרות תחתיה ומרוקנות אותה מתוכן. היא צריכה להחרים תכניות מלל נטולות עמוד שדרה מקצועי ומוסרי, שריח צחנה וריקבון עולה מהן. עיתונאי ספורט צריכים לא להסכים לקחת חלק באסון הזה שמתרקם מעל ראשם; הם צריכים לסרב לשתף פעולה עם בקשות למלא בתוכן את הזמן האינסופי שעומד לרשות מפלצות הרייטינג האלו.