לא מבין מה השבר שם, הם צריכים להבין שבלעדיו הם בוודאות יורדים ליגה וזה לא יהיה כלכך ורוד כמו שהם חושבים, אז השנה היא שנה קצת פחות טובה, יכול לקרות לכל מועדון, לבני יהודה יש סגל מספיק טוב שביל להישאר בליגה אפילו עם כל ההסתבכות האחרונה, מה גם שהסגל מאוד צעיר ומוכשר ואם הקהל לא יתערב כנראה שיפיק המון פירות בעתיד.

אז עברו לשחק בבלומפילד במקום בשכונה? מאז הם נראים כמו מועדון צמרת לגיטימי, באמת שאני לא מבין מה הבעיה, הדבר היחיד שמסנוור אותם זאת הנוסטלגיה של פעם שהם היו בשכונה והרגישו שהכל טוב למרות שהם היו הרבה יותר גרועים.

1. תקציב דל: לאורך כל שנות שלטונו של דמאיו, תקציבה של בני יהודה תמיד נצמד למינימום ההכרחי. פה ושם היו הלוואות בעלים שהעניק לו חזי מגן, או הלוואות שקיבל מגורמים אחרים, ומדי פעם יש איש עסקים כזה או אחר שמממן החתמה יקרה (למשל: סדריק בארדון), אבל במשך עשר שנים שלמות לא הצליח דמאיו להגדיל את התקציב של בני יהודה בעצמו. במקביל, מעולם הוא לא הכניס שותף אמיתי (שמזרים כסף, ובכך קובע את ההיררכיה הניהולית במועדון) לבני יהודה. הסיבה ברורה: אין לו עניין לוותר על האחיזה.

2. היעדר שקיפות: אף אחד לא יודע מה קורה בתוך בני יהודה (מבחינה כלכלית) ואף אחד לא יודע מה מעמדה החוקי של בני יהודה. דמאיו הצהיר הקיץ, כדי לרצות את האוהדים, שהקבוצה "למכירה". מהי אותה מכירה? למי משלמים? הרי בני יהודה היא עמותה ("בני יהודה 2003 ע.ר."). דמאיו הוא שכיר בעמותה (ששכרו לא עלה, אגב, כבר 8 שנים. שחיקת שכר מדאיגה מאוד). לשכיר בעמותה אסור לקחת כספים שהועברו אליה. אז למי מעבירים את הכסף על רכישת בני יהודה? האם יש פרוטוקול מסודר מישיבת הנהלת העמותה שקובע מה הסכום הנדרש על הקבוצה? האם יש פרוטוקול מסודר מישיבת ההנהלה שמסמיך את משה דמאיו לנהל את המו"מ עם הרוכש המיועד? האם דמאיו וגרורותיו (נציגיו בהנהלת העמותה) יישארו גם לאחר רכישת העמותה? האם בכלל ניתן לרכוש עמותה?

3. מכירת חיסול של שחקני בית: התקשורת מרבה להלל את ניהולו של משה דמאיו ומקפידה לציין שהוא עושה "יש מאין". ובכן, לפחות בשם ההגינות, "יש מאין" זה לא: בשנים האחרונות כל שחקן בית של בני יהודה שנוצץ מעט על המגרש – מוצא את עצמו כמעט מיד בקבוצה אחרת, גדולה ועשירה יותר. אפשר לומר שזה צורך קיומי של המועדון, אבל במציאות של תקציב מינימום שכולו ממילא מגיע מהקצבות חיצוניות (עד העונה, כמובן) – קצת מתמיה שבכל זאת, כדי לשרוד, בני יהודה חייבת למכור את מיטב בניה. ולמה לשרוד? כי זה מה שדמאיו אומר: שחייבים למכור את עטר/אבו-זייד/צעירי/הכנס שם של שחקן בית כדי לשרוד כלכלית. אבל אם כבר למכור – ובד"כ במחיר גבוה מאוד, שכמעט תמיד עומד על לפחות 30 אחוז מתקציב המינימום לקבוצה בליגת העל – למה לא לשדרג את הקבוצה? למה לא לנהל נכון את הנכסים הקיימים? ואם כבר למכור את הנכסים הקיימים, למה לא להביא תחליפים ברמה גבוהה, אלא כל מיני שחקנים שאבד עליהם הכלח, עבר זמנם ובטל קרבנם?

4. ניהול: לדמאיו, כאמור, תדמית של "מנהל מעולה", אבל מלבד הגשת מסמכים בזמן לבקרה ויכולת לעשות שרירים במו"מ מול שחקני בית כמו איציק עזוז, במה הוא מצטיין? הוא נעדר יכולת שיווקית, הוא נעדר שאר רוח, הוא יושב על הספסל בזמן משחקים (איזה עוד בעלים של קבוצה בליגה הראשונה עושה זאת?), הוא מעסיק את בתו כסמנכ"לית ואת בתו השנייה כיועצת משפטית, הוא העזיב גורמים רבים שעבדו שנים במועדון, בתקופתו ניתק הקשר בן 30 השנה עם עלית/שטראוס, הוא החמיץ כל הזדמנות להצעיד את המועדון קדימה. אם זה מנהל מעולה, אבוי לקבוצה שיש לה מנהל גרוע. דמאיו הוא מנהל יחידני ריכוזי. המינוח התקשורתי המצחיק ביותר בעולם הוא "הנהלת בני יהודה" – כי למעשה מדובר באיש אחד, שעל פיו ישק דבר. אפילו לגד סולמי הגדול, שנחשב לדיקטטור (זוכרים את ההשוואות לפידל קסטרו?) הייתה הנהלה בת 5 חברים, ששניים מתוכם היו אופוזיציה לוחמנית דרך קבע. מי האופוזיציה של דמאיו בדיוק? למעשה, משנה לשנה מתברר שבני יהודה של דמאיו איננה מועדון כדורגל אלא חנות מכולת שתכליתה ייצור רווחים עבור בעל הבית כדי להנציח ולהבטיח את המשך שליטתו בתרנגולת – המטילה ביצי זהב עבורו ועבור משפחתו.

5. התרופפות הקשר בין המועדון לקהילה: בני יהודה צמחה מתוך קהילה, הייתה לאורך השנים קבוצה של אוהדים והכוח האמיתי שלה היה המעורבות הבלתי ניתנת להפרדה שלה בחיי היום יום בשכונת התקווה והמעורבות הבלתי ניתנת לריסון של האוהדים בחיי היום יום שלה. אצל דמאיו העניין הזה נגמר. במהלך שנות שלטונו יצאה הקבוצה משכונת התקווה והיא משחקת באצטדיון בלומפילד ביפו. בנוסף, הקשר בין המועדון לקהילה כמעט לא קיים יותר. הקהל מנותק מהקבוצה, רוב מכריע של האוהדים מעדיף להדיר את רגליו מהמגרש, ובמשך עשר שנים לא נעשתה שום פעולה שיווקית (אקטיבית או פסיבית) מצד דמאיו והמועדון כדי לנסות לקרב את הקהל או להגדיל את מעגל האוהדים. ההתנדבות לניסוי ה"כרטיס ב-50 שקל למשחק ליגה" רק הוכיחה עד כמה האיש מנותק מהקהילה: אוהדי בני יהודה הם קהל צרכני בעל מנהגים משונים: הרוב לא רוכשים מנויים, אין להם בעיה לשלם 90 או 100 שקל לכרטיס כניסה כשהקבוצה מעניינת אותם ומצד שני – הם לא יוציאו עליה אפילו אגורה ברגע שהיא משעממת. ואצל דמאיו, שטבע (יחד עם חזי מגן) את מושגי המפתח "מרכז טבלה עליון" ו"הלוואי שנהיה כמו מכבי פ"ת", בני יהודה משעממת. אז גם 50 שקל היא לא שווה. ניתוק, כאמור.

6. בעלות פרטית: מכבי ת"א, הפועל ת"א, מכבי חיפה, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי נתניה, הפועל ר"ג, הפועל פ"ת, הפועל ב"ש, הפועל כפ"ס, קרית שמונה. 11 מ-13 האלופות של הכדורגל הישראלי נמצאות או היו בבעלות פרטית. הכח עמידר ר"ג (יופי של אילן להיתלות בו...) ובני יהודה הן היחידות שמעולם לא היה להן בעלים פרטי. עם כל הכבוד להכח, זו שערוריה שאין כדוגמתא שבני יהודה, הקבוצה השביעית בארץ מבחינת כמות משחקי ליגה, אחת מ-13 האלופות וקבוצה עם חשיבות היסטורית ותרבותית כה גדולה, מעולם לא הייתה בבעלות פרטית. ובעשור האחרון, כך נדמה, מי שחוסם את הבעלות הפרטית הזו הוא משה דמאיו. התחושה היא שאין שום נכונות מצידו להעביר את המועדון לבעלים פרטיים שיוכל להזרים כסף לחיזוק הקבוצה ולשדרוגה.