בדיוק יצאתי מהמקלחות כששמעתי את הצעקות מכיוון המדרגות.
זיהיתי בקלות את הקול של א' ולא ייחסתי לזה יותר מדי משמעות. א' תמיד צעק.
הוא צעק לילה קודם כשהקפיצו את כולנו והמשקפיים שלו נעלמו לו ובמקום לתזז בילינו חצי שעה בלחפש את המשקפיים העבות שלו שאיכשהו הצליחו ליפול מבעד לחלון שהיה צמוד למיטת הקומותיים שאליה הוא טיפס כל ערב תוך כדי אנקות, אנקות שהתגמדו לעומת אלו שהמיטה שלו השמיעה כל פעם שהוא וכל הקילוגרמים העודפים שלו טיפסו עליה.
ואחרי שמצאנו את המשקפיים, שלמים למרבה ההפתעה, זחלנו.
תמיד זחלנו.
חשבתי שבאתי מוכן לצבא. קראתי את "מלכוד 22", ראיתי את "פלאטון", ידעתי שאני הולך לרוץ הרבה. אבל אף אחד לא הכין אותי לזחילה, הפתרון של צה"ל לשברי ההליכה.
בזחילה אי אפשר לרמות כמו בריצה. בריצה תמיד יהיה מישהו יותר איטי ממך. בזחילה אין דרך להתחמק – תאמינו לי, ניסיתי – מאבני החצץ החדות שהשאירו סימנים בלתי מחיקים על המרפקים שלך. יותר מאוחר כבר פיתחנו חסינות מסוימת, אבל באותם שבועות ראשונים שום דבר לא עזר. זה כאב ושנאנו את זה.
ואתמול, בגלל א', זחלנו עוד יותר. אז שנאנו גם את א'.
עכשיו הוא התקרב יותר והצעקות שלו היו ברורות קצת יותר.
"קורט קוביין מת! קורט קוביין מת!"
הוא החזיק את העיתון ביד אחת, תוך שהוא מנסה למשוך את מפלי השומן שלו במעלה המדרגות וצעקות בוקעות מגרונו הניחר, בעודו מתנשף.
בהיתי בו במין מבט מוזר.
מה לי ולקורט קוביין?
כן, לפני שלושה שבועות אולי היתה לו משמעות בחיים שלי. למעשה, נירוונה היתה הלהקה הראשונה שהתחברתי אליה באמת שלא היתה ישראלית. MTV לא היה לנו בבית ואת הקסטה של נירוונה בן דוד שלי קיבל במתנה כשעשה מנוי לאיזה עיתון, אבל אני התמכרתי מיד.
כשיצא In utero הייתי באותו יום בחנות, וזה אחרי שחיכיתי שעה ליד הרדיו במטרה להקליט את Heart shaped box בהשמעה ראשונה של קוטנר.
אבל עכשיו? קוביין היה איפשהו בסיאטל ואני פה, בצוקי עובדה, מקום שנראה רחוק מתל אביב הרבה יותר מאשר סיאטל הגשומה.
שבועיים של צבא עושים לך את זה.
היה את הבחור האוסטרלי איתנו בטירונות. השם שלו נשכח ממני לפני עידן ועידנים. גם לו שבועיים בצבא עשו את זה. הוא היה סוג של מתנדב או עולה חדש שחשב שבא לו להיות חייל. אחרי שבועיים הוא החליט שמספיק לו והלך הביתה.
במקום לבלות את השבת במנוחה, בזבזנו אותה בהסתובבות חסרת תכלית מסביב לבסיס וחיפוש בתוך בורות המים בשאיפה למצוא אותו שם עם כדור בראש, רק שנוכל לחזור למנוחה שלנו.
צבא עושה לך את זה.
בסוף גילו בצבא שהוא חתך הביתה ואת שאר השבועות שנותרו לנו עד סיום הטירונות העברנו מסדר אחר מסדר, סופרים את הנוכחים ומדווחים – מצבה 60, 55 נוכחים, שניים מטבח, שניים שומרים, אחד נפקד. שלא נשכח חלילה.
למה שניים שמרו? אחד על המגורים ואחד על הטנק.
כן, היה לנו טנק בטירונות. לא עלינו עליו אפילו פעם אחת. מתחילת הטירונות ועד סופה עלינו על טנק בדיוק פעם אחת – כשבדרך מהבקו"ם עצרו לנו בלטרון להראות לנו את הקיר עם 3000 פלוס חללי השיריון, החיל שממנו מתו הכי הרבה חיילים, כמאמר המפקד. זה היה בשביל לעורר מוטיבציה, הביקור. אין כמו חיילים מתים בשביל מוטיבציה.
לא, לא עלינו על הטנק שלנו. רק שמרנו עליו. שנזכור לאן אנחנו הולכים.
ובירידה לשטח היינו הולכים אחריו. ענני אבק מיתמרים מאחוריו ואנחנו מנסים לנשום בין כל האבק הזה. חבורת ילדים בלי טיפה של כושר שצריכים לסנן כמויות עצומות של פודרה ולשמור על שורה ישרה.
בסרטים תמיד מראים לכם את המסעות הצבאיים כאירוע כיפי שבו כולם הולכים ושרים. אין דבר רחוק ממסע צהלי יותר מזה. הקולות היחידים הם של החיילים הנאנקים תחת המשקל של הציוד המיותר שהם נושאים איתם. כף חפירה, למשל.
פעם אחת מעדתי על הקוליסים שזחלי הטנק יצרו ונקעתי את הקרסול. תתגבר, אמר לי המפקד.
התגברתי.
אני חושב שבכלל הטנק הזה היה שם בשביל להזכיר למפקדים שלנו איך הם הצליחו להמלט בעור שיניהם משעות של טיפולי טנקים, אפילו במחיר של לפקד על טירונים חסרי כל יכולת כמונו.
ולא היה מישהו חסר יכולת יותר מא'.
הוא סבל מעודף משקל שאותו נאלצנו לסחוב על האלונקה כל מסע אחרי הרוטינה הקבועה שלו – כניסה מתחת לאלונקה, עיקום הרגל, זעקה והשלכת האלונקה על היושב בתוכה באוויר. היכולת שלו להסתער היתה לא קיימת בעליל וגם לירות בנשק הוא לא ממש יכול כי לא היה מסוגל לעצום את עין שמאל, הבלתי מכוונת שלו.
אחרי שבוע שלם במטווחים שהוא הסתובב עם רטיה מטופשת על העין, לקצין שלנו נמאס והוא העביר אותו פשוט לירות ביד שמאל. מיותר לציין שאיכות הפגיעות שלו לא השתפרה יותר מדי.
אבל יותר מהפגמים שלו כחייל, הוא היה פשוט לא נורמלי כבן אדם.
אני יכול להגיד את זה עכשיו, בפרספקטיבה של 20 שנה, לא פגשתי – ואני בספק אם אפגוש – בן אדם יותר מחורפן ממנו. לא היתה עצם אחת שפויה בגוף שלו.
הוא היה מאלו שאנחנו רואים בסרטים, הגאונים המשוגעים. הוא הכיר בעל פה כל שיר וכל זמר ודיקלם לך אותם אם רצית או אם לא רצית.
לצערי, נאלצתי לבלות את שמונת החודשים הבאים קרוב מאוד לפה המדקלם שלו, לאחר ששובצנו לאותו טנק.
לילה אחד, במהלך הצמ"פ שלנו, כשתיזוזים כבר לא היו כל כך שכיחים, הוא החליט שהוא שמע את המפקדים מדברים בינהם על הקפצה בלילה. אז הוא בילה את הלילה על הרצפה, לבוש כולו וחגור באפוד, מוכן להקפצה. הקפצה לא היתה.
אבל הכי קשה להתמודד עם א' היה כשהוא ישן.
כשאתה חבר של מישהו לצוות, זה אומר בדרך כלל שאתם שומרים אחד אחרי השני, מה שהפך לסיוט מתמשך כי א' פשוט לא היה מסוגל להתעורר משינה.
פעם אחת, אחרי שניסיתי להעיר אותו שיחליף אותי במשך חצי שעה ללא הצלחה, שפכתי עליו חצי כוס מים. הוא התנפל עליי באגרופים שלופים. אני יצאתי בזול. הטען שלי ניסה להעיר אותו פעם אחת ויצא מזה באצבע שבורה.
מצד שני, זה הוציא אותו משריון אז אולי הוא הרוויח.
*
את א' פגשתי בפעם האחרונה לפני כ-15 שנה.
הוא היה רזה באיזה 30 קילו אבל עדיין משוגע עד העצם.
היינו יחד באותה פלוגת מילואים אבל הוא הגיע כדי להזדכות על הציוד ולהגיד שלום ולא להתראות.
3 שנים של סדיר ועוד שנתיים של מילואים הוא שרד, עד שהחליט לפתוח באש על רכב ישראלי שהתקרב למחסום שלנו בעזה מכיוון אשקלון, כדי שהצבא יחליט שאולי הוא לא מתאים לו בדיוק.
א' לא ממש היה היחיד שלא בדיוק התאים לצבא.
היה את י', ששמאל וימין היו מתבלבלים לו ברגעים של לחץ וכתוצאה הצליח לשלוח טנק עם ארבעה חיילים לקפוץ מעל תהום ולצאת מזה איכשהו בפצעים קלים בלבד. אותו י' החליט ערב שבת אחד באמצע הלילה שהוא יוצא הביתה וצעד יותר מעשרה קילומטרים לפני שמישהו עצר לו טרמפ.
מיותר לציין שהוא סיים את שירותו הצבאי כדת וכדין.
היה את ב', שלא היה מוכן לעלות על טנק והחלום שלו היה להיות חובש.
זאת בדיוק היתה הסיבה של הצבא לא לתת לו להיות חובש.
אז הוא ביים התקפת אלרגיה לאבק (אלרגיה לאבק בפודרה של שיזפון היתה שקולה למוות מיידי) ואחר כך התקף קלסטרופוביה בטנק. בסוף, כשנמאס לו, הוא התחיל להחמיץ פגזים בכוונה, שיחשבו שהוא תותחן גרוע. הוא קיבל שבת, אבל את המסלול הוא סיים.
ואז שלחו אותו להיות חובש.
אבל רובנו היינו סתם ילדים טובים. כאלו שלא בדיוק מבינים לאן הם הגיעו.
אני סתם נשענתי על העמוד בזמן שמירה והמפקד תפס אותי. התביישתי כשהוא סיפר לכל הפלוגה.
סתם, עוד חייל.
וכשקורט קוביין מת, רק א' היה יכול להתאבל עליו.
20 שנה בדיוק על היום. אני עדיין עושה מילואים.
עדיין לא בטוח לאן הגעתי.