זה היה יום מטורף... הגעתי להיכל 5 שעות לפני... היה חשמל באוויר...
הבאתי עימי את הכרטיס מהמשחק מול וולנסיה שלא נערך ואמרתי לעצמי שאני ימכור אותו ושמישהו יכנס.... מכרתי אותו ב 600 שקל ואני מצטער שלא מכרתי אותו ב 6,000 שקל...נכנסתי 3 שעות לפני עם הכרטיס שלי... התיישבתי ב 11.. לא יכלתי כבר..
המשחק התחיל.. הרבע הראשון היה בלתי יאומן...
( עכשיו נקפוץ למחצית )
הרקדניות עפו לי מהפרצוף והמחצית השניה החלה... סבוניס הגורילה הזה השתיק אותנו.. כל המחצית היינו בפיגור...
20 שניות לסיום.. לא האמנתי פשוט לא האמנתי שנצליח...
2.2 לסיום.. אמרתי לטל חבר שלי.. זהו... והתחלתי לבכות..
פתאום הכושי המזדיין הזה החטיא את שתי הזריקות.... לא נשמתי הווריד שלי בגרון נתפס חשבתי שאני הולך למות....
שלף שהרס לנו את המשחק.... מסר מסירה יוצאת מן הכלל.. שארפ... ואני נשבע לכם
שבסל הזה.. קפצתי יותר מבכל סל וגול בחיים שלי..... זה היה פשוט תיסכול ענק.. של כל המשחק... ראיתי את פואד מתחיל לבכות וגם אני... אחרי ששברתי כיסא ( זה כיסאות ברזל!! ) כולם קפצו עלי לא נשמתי... זה היה מחזה נדיר לראות אותי ככה.. כולי הייתי רטוב... ואז מתחיל הארכה....
והשריקה לסיום ואני? אם הייתם מצלמים אותי.. הייתם יכולים לספור לי כמה וורידים יש לי בגרון.... זה היה מדהים... לא נשמתי לא כלום רק צעקתי כמו משוגע....
אני יכול להגיד לכם שצעקתי יותר מבמשחק האליפות בעונה שעברה ויותר חזק מכל הדרבים העונה בכדורגל.. זה היה שמחה שונה.. משהו אחר...
מייד שהשופט שרק רצתי למטה בקולות שמחה.. אם הייתי נשאר עוד קצת ביציע הייתי מתמוטט...
רצתי החוצה בריצה שבאמא שלי אם הייתי רץ ככה בבגרות בסרפוט הייתי מקבל 110! + בונוס של 900 נקודות....
רצתי עד לאוטו כמעט הלב שלי יצא מהחזה מרוב שהוא דפק...
הגעתי לאוטו ישבתי בו לפחות 10 דקות להרגיע את הלב... והתחילתי בנסיעה...
מרגשת ביותר....
אנשים.. אני אוהב אתכם.. אחד אחד פה.. היום עברתי את הערב המרגש ביותר בחיים שלי... את המשחק העלייה לפיינל פור.. אני לא אשכח.. בחיים שלי...
אוהב,
שפונדר...