הגיליון של החופש הגדול חוזר והפעם במסגרת שבועית, כל סוף שבוע
יתפרסם מידע בנושא לימודים ובו מדורים שונים .
אם למישהו יש המלצות לשיפור\הערות\הארות מוזמן לשלוח לי בפרטי.
חדשות בנושא מדע ולימודים .
שם המאמר : Beagle phone home
עכשיו זה כבר ודאי, ביגל 2 הלכה לאיבוד ולא ברור אם הצליחה לנחות על מאדים.מדובר בפרויקט שאפתני של סוכנות החלל האירופית אס"א שניצלה (כמו סוכנויות חלל אחרות) את קירבתו היחסית של מסלול כוכב הלכת מאדים לכדור הארץ ושיגרה לפני כחצי שנה חללית לעבר הכוכב הרביעי במערכת השמש, מאדים במטרה לחקור אותו ולנסות לאתר בו עקבות של חיים.
בחודש אוגוסט השנה התקרבו המאדים וכדור הארץ למרחק של כ- 56 מליון ק"מ זה מזה ופתחו חלון הזדמנויות המתרחש אחת ל- 15 שנים של שיגור חלליות למאדים בזמן קצר מאוד עם אפשרות לנשיאת מטען רב ביחס למשקל הדלק.
מה כל כך מרתק במאדים?
מאז החל חקר החלל מחפשים החוקרים סימני חיים בכוכבים קרובים ורחוקים. מאדים הוא כוכב הלכת היחיד במערכת השמש שלנו (בשכונה שלנו) שמתקיימים בו או התקיימו בו בעבר תנאים המאפשרים את קיומם של יצורים חיים. נא לא להיתפס לאשליות, כשמדברים על "חיים" לא מתכוונים דווקא לחוצנים , אלא למשהו קצת פחות מרתק כמו... חידקים.
במאה ה-19 צפו אסטרונומים בכוכב הלכת האדום וזיהו בו שני קטבים וחריצים עמוקים ששיערו כי נוצרו על ידי מים. תצפיות אלה הובילו להשערות בדבר המצאותם של מים על מאדים, אך כבר במסעות המוקדמים למאדים התברר שהקטבים אינם אלא כיפות קרח של פחמן דוחמצני קפוא ואילו החריצים העמוקים התבררו כערוצי נחלים יבשים שכבר מזמן שכחו מתי זרמו בהם מים.
בשנת 1976 נחתו שתי נחתות אמריקאיות על המאדים שנועדו, בין היתר, לבחון היתכנות חיים על פניו. שתי נחתות הוויקינג לא גילו סימני חיים אך מצד שני לא שללו כאלה.
ביגל-2 , הקרויה אגב אחר ספינתו של חוקר הטבע צ'ארלס דארווין אשר יצא למסע לאיי הגלאפגוס לברר את מוצא המינים, נועדה לנסות ולפתור את אחת המחלוקות הגדולות בחקר המאדים: האם חיידקים חיים או חיו בעבר על המאדים? לשם כך, אמורה הנחתת לבצע שורה של בדיקות כימיות של סלעים הנמצאים על פני השטח ובעומק של כשני מטרים. עד כה לא בוצעה בדיקה כזו על המאדים. בנוסף, ביגל-2 מצוידת במכשור שיאפשר לה לבדוק את הרכב האטמוספירה של הכוכב ולחפש סימנים של גז מתאן, (גז ביצות)שעשוי להעיד על קיומם של חיידקים.
האות הראשון מביגל אמור היה להיות משודר כשעתיים וחצי לאחר נחיתתה במאדים, כאמור ביום חמישי שעבר. בינתיים עברו כארבע יממות והסיכויים לקלוט ממנה אותות חיים אפסו.
לדרישת השלום שלנו מיצורי מאדים (בהנחה שהם קיימים) נצטרך להתאזר בסבלנות.
בחודש ינואר אמורות לנחות על מאדים שתי משימות חלל אמריקאיות "רוח" ו-"הזדמנות", ב-3 וב-25 בינואר 2004.
נאחל להן בהצלחה.
ובינתיים, ביגל התקשרי הביתה
ב-ב-ק-ש-ה !
שאלת טריויה - התשובה תתפרסם בסוף הגליון.
השאלה: מהו הטור דה פרנס ?
בולצמן, לודוויג אדוארד
1844-1906
פיזיקאי אוסטרי
הישגו הגדול ביותר היה פיתוחה של המכניקה הסטטיסטית, המסבירה ומנבאת איך התכונות של האטומים (כמו מסה, מטען ומבנה) קובעות את התכונות החזותיות של החומר (כמו מוליכות תרמית ודיפוזיה).
מחקרים שפרסם בולצמן על החוק השני של תרמודינמיקה הוכיחו שחוק זה הוא ביסודו סטטיסטי.
על שמו נקרא "קבוע בולצמן" המופיע בנוסחאות של תורת הגזים.
אירוע שקרה השבוע לפני שנים.
14.2.1896
תנועת "חיבת ציון" , שהייתה התנועה הלאומית היהודית הראשונה, תרמה להתפתחות הרעיון הציוני. למרות הישגי התנועה, היו לה כישלונות לא מעטים.בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, נקלעה התנועה למשבר חמור.
אז הופיע בנימין זאב הרצל - המנהיג, אשר הפך את התנועה הציונית לגורם מדיני והעמיד את הפתרון הציוני על מפת העולם.
הרצל ראה בבעיית היהודים שאלה לאומית, המחייבת פתרון מדיני בהסכמתם ובתמיכתם של עמי התרבות. לדעתו, כל עוד ימשיכו היהודים לחפש פתרונות אחרים, כמו התבוללות, נישואי תערובת והגירה, תמשיך האנטישמיות. האנטישמיות, לדעת הרצל, נובעת מעצם קיומו של מיעוט יהודי הנחשב ל"גוף זר" ולכן הדרך היחידה לצאת ממנו היא שחרור היהודי מן המעגל האנטישמי ע"י שחרור העולם האנטישמי מן היהודי, דהיינו יש להעניק ליהודים מדינה ריבונית.
ב- 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים". למעשה חוברת דקיקה שהודפסה ב-3000 עותקים ובה הציג תכנית מדינית חדשה וחסרת תקדים: תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית.
"מדינת היהודים" של הרצל היא תכנית תמציתית אך מפורטת למדינה היהודית הנכספת, והיא מקיפה את כל תחומי החיים - חברה ועבודה, תעשייה והתיישבות, משטר וחוקה, צבא, דגל, תרבות, שפה ודת - ועוד.
הספר הלהיב רבים, משום שהרצל ידע למקד את עיקר הבעיה במונחים פשוטים, בהירים והגיוניים. הספר היה בנוי וערוך בסדר מופתי. הרצל צפה מראש אילו נושאים יעסיקו את קוראיו והוא השיב להם בצורה בהירה ומסודרת להפליא, שלא השאירה מקום לתהיות נוספות. הוא לא ירד לשורשיה הפילוסופיים של האנטישמיות והתמקד יותר בפתרון המעשי מאשר בבעיה. הרצל הראה, כי מדינת היהודים איננה בגדר של חלום, אלא היא רעיון שסופו להתממש. כוחו היה בהחדרת הביטחון לקוראיו כי המדינה אכן תקום. הספר היה מובן לכל אדם, שהסיק את המסקנה הפשוטה והמכרעת: הבעיה היהודית נמצאת במישור הלאומי, ולכן רק פתרון מדיני אפשרי. ספר קטן זה יצר גם את הפירצה הראשונה אל דעת הקהל הבינלאומית.
מדינת היהודים" עורר עם פרסומו תגובות שונות: רוב היהודים במערב אירופה - גם המשכילים וגם החרדים - דחו את "מדינת היהודים" של הרצל כרעיון חולמני ובלתי מעשי. גם בקרב המנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה היו תגובות שליליות ולגלגניות לתכניתו של הרצל. אך רבים מאוד מ"חובבי ציון", וגם צעירים וסטודנטים יהודים, קיבלו בהתלהבות את "מדינת היהודים" ואת קריאתו של הרצל (בהקדמה לספרו): "עם אנחנו - עם אחד".
רוסו, ז'אן ז'אק
1712-1778
סופר והוגה-דעות צרפתי, אחד מהבולטים שבאנשי ההשכלה הצרפתית.
נולד בז'נבה. אמו מתה מספר ימים לאחר לידתו, ואביו ברח מהשלטונות כשרוסו היה בן 10 ונטש את משפחתו. רוסו נמסר כשוליה לחרט בגיל 13, ולאחר שלוש שנים של עבודה שנואה ברח גם הוא מהעיר.
מדאם לואיז אלנור דה וורנס (de Warens), אשה עשירה ומתוחכמת שהיתה מבוגרת מרוסו ב-12 שנה, לקחה את הצעיר תחת חסותה. הוא התגורר לסירוגין תחת קורת גגה במשך תקופה של 13 שנים, במהלכן גם היה אהובה לתקופה קצרה.
אחת מאהבותיו הראשונות של רוסו היתה המוסיקה, ובמשך הקשר שלו עם מדאם דה וורנס למד ולימד מוסיקה. כשעבר לפריס ב-1742, פרסם רוסו מספר מאמרים בנושא זה, וכן מילון מוסיקלי ואף שתי אופרות. הוא גם שותף בכתיבת ערכים מעולם המוסיקה למפעלו האנציקלופדי של דידרו.
רוסו הכיר את אשתו לעתיד, תרז לווסֶר (Thérèse Levasseur), משרתת לא-משכילה שהיתה צעירה ממנו ב-9 שנים, ב-1745, אם כי נשא אותה לאשה רק ב-1768. הגם שמשנתו הפליגה בחשיבות החינוך החופשי והלא-קונוונציונלי, והגתה חיבה לילדים שטרם הספיקו "להיהרס" ע"י החברה, רוסו מסר את חמשת ילדיו שלו למוסד ליתומים, בתואנה שאין לו האמצעים הדרושים לחנך אותם, ו"מוטב שיגדלו כפועלים וכאיכרים".
ספריו, שקראו לליברליזציה מהותית בחינוך ובמבנה החברתי, הקימו לו התנגדות מסוכנת בתחילת שנות השישים, והותקפו ע"י הממסד הדתי והחילוני כאחד; בעיר הולדתו ז'נבה הם אפילו זכו להישרף. כתוצאה מסערה זו ברח רוסו ב-1762 מצרפת לברן, והלאה לפרוסיה. לאחר שהותקף גם שם ב-1764, בעקבות פרסום ספרו "אמיל" שבו ביקר מוסדות דתיים, נמלט שוב, וב-1766 עזר לו הפילוסוף הסקוטי דייוויד יוּם למצוא מקלט באנגליה. רבים ממודעיו של יוּם תיארו אותו כאישיות הנעימה והנדיבה ביותר שפגשו, אבל רוסו הצליח לחשוד אף בו, ללא יסוד, כשותף למזימות נגדו, וב-1767 חזר לצרפת, לאחר שהובטחה לו הגנה מפני רדיפות.
רוסו גרס כי חוקי המדינה נותנים כוח רב בידי השליטים ומדכאים את הנשלטים. הסדר החברתי, המבוסס על רכושנות וחוסר-שוויון, הוא כוח מעוות ומזיק, והפנינים יקרות-הערך שבכתר התרבות האנושית, האמנות והמדע, רק מחזקות את שעבוד האדם למערכת חברתית פגומה, במקום שישחררו אותו. אפילו המצב האנושי ה"טבעי" והפראי עדיף, מבחינה מוסרית ונפשית, על החברה המודרנית. לביקורת טוטלית זו של רוסו על הישגי החברה האנושית לעג וולטייר, ורוסו הפך ליריב מר שלו.
בספרו "האמנה החברתית" (1762), הציג רוסו דרך להשגת חירות במסגרת מדינית, והיא אמנה חברתית המכירה בכך שלחברה כולה זכות הריבון (סוברניות): חוקים והחלטות חשובים ייקבעו בהתאם לרצון הכלל, המשקף את האינטרס המשותף. לפיכך היתה סתירה מהותית באידיאולוגיה של רוסו, והיא הניגוד בין הצבת היחיד ורצונו במרכז, כסמכות הריבונית היחידה, לבין הקונפורמיות שמחייב רעיון הציות לאינטרס המשותף.
בשנים האחרונות לחייו רחק רוסו מחברת כל אדם, ותיעד את תחושותיו ומחשבותיו מתקופה זו בספרו האחרון, "הרהוריו של הלך בודד", שבו מתואר ההוגה שבע המלחמות, המוצא הרחק מהחברה, בחיק הטבע, שלווה והשלמה
תשובה לשאלת טריוה: מרוץ אופנייים שמתקיים פעם בשנה בצרפת סוף
קריאה מהנה