תהא השנה הזו • סיכום שנה מנחם פינס, משפחה     ב"ה כ''ט באלול תשע''ב   15.09.12 השנה שהתחילה עם שחרורו של גלעד שליט, הפכה לסיוט עם פטירתם של שבעת רועי ישראל, זקני הדור, הציבור החרדי נרדף על יריקה ובני הישיבות כבר אינם דחויי שירות, הצרות הפכו ל"איכותיות" יותר כשמשפחה אחר משפחה נמחקו בשריפה, בתאונה ובירי, אירן עדיין מאיימת, הכלכלה לא השתנתה, אבל היה לנו גם כינוס כלל ישראל בארצות הברית, ומאות אלפי יהודים בכל העולם שפיזזו את סיומי הש"ס! | לשנה הבאה בירושלים | מסכמים שנה | ה'תשע"ב הייתה שנה איומה. כך לפחות היא נצרבת בזיכרון של חלקים מאתנו שניות טרם עזיבתה, מלווה באנחת רווחה מצדינו. לא חשבנו שנסיים אותה כך, נפוחי עיניים, מיואשים, מנסים לצוד איזו הבלחה של קרן אור המסמלת תקווה כלשהי. פעמים לשווא. אולי אנחנו פשוט לא יודעים לסיים שנה. אולי אנחנו לא יודעים כיצד להתחיל שנה. בשנה שקדמה לזו שמסתיימת לה כעת עם הדי שופרו של יום הדין, חווינו מהפכות רבות. אביב ערבי, שריפה בכרמל, מות בן לאדן ימ"ש, פטירתם של מספר גדולי ישראל, אובדן חיים של רבנים וטף באופן מזעזע. כן, זה לא היה לפני זמן כל כך רחוק. כמה ציפינו שהשנה הדרמטית הזו תתחלף בשנה רגועה יותר. שקטה, שלווה, הטומנת בחובה רק טוב ושפע. קיווינו שנעמוד יחדיו על ערי ישראל, נראה את מקום בית חיינו קם ופורח מן האש. ונחבטנו. הוכינו. נרדפנו. נקרענו. היא לא הייתה מהפכנית ולא סוערת, לא בינונית ולא חריגה. היא הייתה בלתי נתפסת. אולי זה תהליך חדש המחמיר ומקצין משנה לשנה, ואולי זה תמיד היה כך, אבל בסיומה של עוד שנה נראה כי ככל שחולף הזמן, נכנס העולם לסחרור חסר מנוחה. אנו מאמינים באמונה שלמה שהוא לטובתנו. כנראה, צריך להתחיל את השנה החדשה באופן אחר. כמה נוח לגשת לסיום השנה בתחושת "תכלה שנה וקללותיה", לזכור כמה רוע העמיסה שנה זו על כתפינו. מי זוכר אירועי ענק תורניים, שמחות, ישועות ונחמות? אבל אז, אנו גם שוכחים את המילה האחרונה: תחל שנה וברכותיה! • • • • • מַכְנִיסֵי רַחֲמִים הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים זה היה נראה בלתי הגיוני, קצת סוריאליסטי. הדמות התכלכלה הקפואה, ה'דמותג' הזה של 'עדיין חי', התבררה כבן אנוש אמתי היושב אי שם בבור גלותו ומצפה לצאת לאורה. רזה וחיוור, מבולבל ומהוסס, הוא פסע היישר לתוך-תוכי ארץ ישראל. לאחר למעלה מחמש שנים קרוב ל-2000 ימים, גלעד שליט החזיק בשפופרת הטלפון ופנה נרגשות לאביו ואמו. ארץ שלמה דמעה בימים ההם. בלא לחשוב על המחיר, בלא לנבור בפרטי העסקה. הבן שב להוריו. ואם בכל שנה תמהנו בכאב על האירוע שלא ניתן לסכם אותו, הרי שכעת הגיע הזמן – גלעד עדיין חי בביתו. לאחר אין ספור רגעי ייאוש הוא שוחרר. בראש השנה יכתבון. קיווינו כאן אשתקד. מספר ימים לאחר יום הדין, נכתב לרחמים והיה לצד הוריו. גם אנו, ברגעי חולשה, שוכחים כי נוכל לצאת מאפלתינו, מכל בורות השבי שלנו. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה רבבות עמך בית ישראל פקדו את האיצטדאות ואולמות הענק, את התיאטראות המאולתרים ואת בתי כנסת הרבים. "והערב נא את דברי תורתך בפינו", עלתה בהם התפילה יום יום. הם זכו. עוד יהודי ועוד יהודי, ועוד יהודי, סימנו לעצמם בגאווה 'סיימתי ש"ס'. היו אלו אספות סיומי הענק שאיחדו את העם כולו. אז נכון, היה את הסיום של 'דרשו' ושל 'ש"ס', של 'אגודה' ושל כל עיר ועיר. אבל בסופו של יום, דיברו כולם על 'מאימתי קורין את שמע'. בירושלים, תל אביב, לונדון, אנטוורפן. בכל מקום. אלו בחמשת הלומדים מבית הכנסת הפינתי ואלו במאה אלף איש העומדים יחדיו ב'מטלייף' האמריקני. "הדרן עלך תלמוד בבלי!" ברגע שצלילי המקהלות נדמו, ברגעים ש'מזרחי הפאר' המעוצבים התרוקנו, יכולנו לראות כיצד הדבר היחיד שעדיין בכוחו לאחד את כולנו – זהו לימוד התורה. כן, גם בתקופה שהפירוד והקיטוב בין איש לאחיו גדולים היו מתמיד, באה התורה וחיברה את כולם יחדיו כאיש אחד בלב אחד. אל השנה החדשה אנו נכנסים עם עוד גל של לומדים, עם עוד יהודים שלתחינתם "תן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", ישנו מקום לחול עליהם. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה הטכנולוגיה העולמית שועטת במהירות היי-טק מטורפת, קורעת בדרכה את הכל. בני הנוער בעולם הפכו לווירטואליים, בלתי קיימים, שחייהם אינם עלי אדמות אלא באוויר שאינו מציאותי. הקדמה וגרורותיה מאיימות, ופעמים אף מצליחות להרוס אף המשובחות שבחלקות יראי ד'. בארצות הברית, מקום האפשרויות הבלתי מוגבלות, ייתכן שהמצב מסוכן עוד יותר בכמה צעדים. עשרות אלפי יהודים התאספו ל'כינוס כלל ישראל' בסיטי פילד ברובע קווינס בניו יורק, לצעקה של כאב. כי מוכרחים לעשות משהו. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת לא תמיד אנו עדים לאירועים שבעבור רבים הינם אירועי השנה הפרטיים והמרים שלהם. כמה אלמנות נוספו השנה למעגל השכול, כמה יתומים צפצפו בקדיש ואין להם אב או אם. כמה חולים נפלו למשכב. כמה צרות נתווספו ל"ע. סיפורי קופות הצדקה השונות כבר לא מורגשים בלבנו היות שהפכו להרגל. אנו רק צריכים עוד כמה דמעות של תחינה. עוד כמה. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא התקיפה באיראן דוברה השנה יותר מכל. בתחילה סברו שזה יהיה בקיץ, כעת המועד הבא לתקיפה שכזו – על פי מקורות זרים – הוא ראש השנה. אנחנו שאננים. זה כל כך לא נשמע הגיוני שהגמד הזה עם הצנטריפוגות, במקום לריב אתנו על מחירי נעליים, ירים לאוויר בלון לא קטן שיאדה ברגע ארץ שלמה. נחמד להיות אופטימיים, אבל אם מנהיגי הדור אומרים להתפלל, כנראה שהמצב אכן מחייב זאת. טרם דיברנו על מלחמה כוללת שיכולה לבוא על ישראל מן המדינות השכנות שאיבדו כל נורמליזציה. אם זו מצרים המקצינה ומחבלי סיני, או סוריה שיצאה מכלל שליטה. שלא לחשוב על שעמום בקרב הגזרה הצפונית אצל אנשי חיזבללה. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר זצוק"ל! - המילה הנוראה של ה'תשע"ב - החליפו לנו את ה'מזרח' כליל. כמה חשקנו שה"כיון דאיפליג' – משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה – איפליג – ואינו כשאר האדם" אבל לא זכינו. השנה התחילה עם הסתלקותם של המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן והרבנית קניבסקי ע"ה, שבלווייתה ניכר בה שהייתה בת ואשת תלמיד חכם. לא ידענו עד כמה השנה הזו תגבה מחיר נוראי בפטירתם של צדיקים. כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ שהותיר את חצרותיו מיותמות לאחר שנים של העמדת החסידות על תילה, כ"ק האדמו"ר מנדבורנא, כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים. מרן ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל נלקח בחטף בטרם עת, לאחר שנות ייסורים שעליהן גבר, תוך החזקת ממלכתו במסירות נפש, כשהוא מניח אחריו בן כמותו, יבדלחט"א הגרא"י פינקל. אוי, מה היה לנו. ראש ישיבת תורה אור הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג, לאחר למעלה ממאה שנותיו שבהן הרביץ תורה לעדרים עם אופיו המיוחד והנדיר, זמן לא רב לאחר שעמד מול מיטת הגרי"ש ופרץ בבכי. כלל ישראל ליווה למנוחות בחשכת הליל, תחת הלם מיוסר, את פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב. ה'תשע"ב השחורה, הייתה השנה האחרונה שבה זכינו לאורו. אבדנו. שוטטנו בארבע פינות, תרופה לא מצאנו. שבנו אליך בבושת פנים. שנה ארורה הייתה השנה שבה נלקחו מאתנו כל גדולי ישראל אבירי התורה אשר אמרנו בצלם נחייה. ה'תשע"ג, יכולה להיות השנה המבורכת שבה יפרחו בערוגות היכלי התורה עוד ענקי רוח, תלמידי חכמים ועמלי תורה שכוחם ירפא מעט את הכאב. בשנה זו איבד עולם הצדקה את ר' זאב וולפסון, מי שבמשך עשרות שנים שפך הון עצום למען קירוב יהודים לאביהם שבשמים. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם וִיחַיֶּה זַרְעָם שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב עולם התורה נרדף באופן שלא היה כמותו זמן רב. שנאת תלמידי החכמים עלתה וגאתה עד לשיאה בעת שבה פג תוקפו של 'חוק טל'. כאילו אין צרות ודאגות נתונים בני התורה בפרט והציבור החרדי כולו בכלל, למסע של שיסוי ושנאה, רדיפה אנטישמית של כל אלו הגרים מסביבנו ואין להם בעולמם אלא רצון שהגרוע מכל יתקוף את עובדי ד'. בזמן שבו לומדי התורה נמצאים בתחום האפור של אי חוק, שמחה של איבה עולה על פני רבים שאינם מסוגלים לראות אברכים המוכנים לוותר על כל תענוגות למען חיים מתוקים של לימוד תורה. הם ינסו לשווק לעצמם טבלאות של החרדי ה"חי על חשבון החילוני" ונהנה מעשרות אלפי שקלים, פלוס דירה חינם מהמדינה. פקחי המדינה לא חדלו מלעצור שיעורי תורה בשיאם על מנת לספור כל בחור ואברך. אך, לא אלמן ישראל. ולמרות הגזירות בשנה זו נתמלאו בתי המדרש בלומדים חדשים, צעירים ומבוגרים. כאלה שזה עתה הגיע זמנם להיכנס לעולם התורה וכאלה שזה עתה הגיע זמנם לפגוש את מי שיכיר להם את המאור שבה. יהודים מכל קצוות הארץ, מקשת רחבה של מוצאות, מחכים רק, שנראה להם דף גמרא מהו. כִּי צֹאן רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה לְחֶרְפָּה יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה לתארים הבנאליים של סחטנים, פרזיטים ועלוקות נוספה השנה גם הברקה חדשה: 'הדרת נשים'. לפתע אכפתיות זלגה מכל מי שתיעב עד היום את חובשי הכיפות. כל חשש הפרדה תפס במהרה כותרות ראשיות מתוך דאגה כנה לחינוכנו בתום הצלחתם הרבה במגרשם שלהם. מאורע טפשי של משועמם שירק על ילדה שמשפחתה פעלה באקטיביות כנגד חלק מתושביה החרדיים של בית שמש, הפך לאירוע לאומי כלל ישראלי התופס את הכותרות הראשיות של כלי התקשורת בישראל למשך ימים רבים. אם בן מיעוטים – שלא שירת וזכאי לקצבאות שונות – יתקוף על רקע לאומני תושב ישראלי, הרי שזה יגיע לרמת ידיעה קטנה של "צעיר השתולל בצפון". אבל חרדי ירק? אייטם השנה. רק במדינה שבה בעת שהמחאה החברתית תציף את כולם, איש לא ישים לב לראש ממשלה היתולי שרגע לפני שהעם כולו מוכן לבחירות, כגנב בלילה, חובר לאדם שעסוק בהכפשתו ובהצגתו כשקרן, ולו רק כדי לשרוד עוד כמה ימים בכיסא הדיקטטור של מדינה נרקבת. על תל אביב שהפכה למרכז סודן, איש לא ביכה. אדרבה, הם היו כה אדיבים ונחמדים השנה ל"פליטים" שהוסיפו אחוזים נכבדים של פשיעה ואנדרלמוסיה. חרדי ש ח ו ר? לזרוק מהמדינה. מַהֵר עֲנֵנוּ אֱלֹקי יִשְׁעֵנוּ וּפְדֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת כמה "איכותיים" היו היגון והשכול בשנה החולפת. כמה מטלטל ומחדיר. מצמרר לחשוב עד כמה פשה ההרגל בהגיע שמועה על משפחה שכמעט נכחדה כולה. מותירה שריד קל שיסחוב עמו צלקות אולי למשך כל חייו. התקררנו! אב ושני ילדיו הזאטוטים מגיעים ארצה בארון, פגועים ככברה מיריות של מרצח סמוך לבית ספרם בצרפת. הרב יונתן סנדלר, שני בניו וילדה נוספת תושבת המקום, נטבחו על קידוש השם באירופה רווית הדם היהודי. בלתי נתפס כיצד משפחה צעירה נעלמת סמוך לבית תוך דקה, מותירים אימא שעד לפני כמה דקות שמעה את קולות בעלה וילדיה משתובבים, וכעת, אף הד אינו נשמע. משפחת אטיאס על שמונת נפשותיה המתדרדרים לתהום טבריינית וברגע אחד, משפחה נמחקת. מותירים ילדה מבוהלת ומסכנה, יתומה מאב ואם, חסרת אחים ואחיות. שעה אחת של איבוד בלמים ולמחרת מיטה אחר מיטה מורדת אלי קבר. אש איומה מכלה את ביתם של משפחת שאער. מכלה את ביתם על האב וחמשת ילדיו. תוך רגעי שניות הפכה משפחה לאפר. אין אפילו קצה קצה של הבנה מה מתחולל באם המשפחה שנותרה לבדה. מזעזע. היו גם את פיגועי אילת ובולגריה שבהם יהודים איבדו את חייהם. אבל מרוב צרות, קפאנו. מי במים ומי באש, מי ישלו ומי יתייסר. מי יחיה ומי ימות. רחמנות יהודים! וְהוֹשִׁיעָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מְשִׁיחַ צִדְקָךְ וְעַמָּךְ כאן עומדים אנו ברעדה על מפתנה של ה"א אלפים תי"ו שי"ן עי"ן גימ"ל. כאן ניבחן אם נצעד אל השנה שבפתח, מלאי תקווה ואמונה, גדושי כוח, בהתחדשות בישועת ד' – או שמא ניוותר בבור הייסורים של השנה החולפת. כל המאמין כי סיבת היותו נושם אוויר צח במוצאי יום כיפור היא המשך טבעי לאוויר שנשם לפני 'נעילה', הרי הוא מקטני אמנה. בעוד שעות וימים, נכתב ונחתם – מחדש. הכל עוד אפשרי. הכל יכול להתהפך. לטובה! בשנה הבאה, יתואר הסיכום הצפוי מכל, כיצד בן דוד בא, מלך המשיח עומד על גג בית המקדש ומשמיע לישראל ואומר: "ענווים הגיע זמן גאולתכם". לוח שנה גדוש, מתמלא עבורנו. הוא יכול להיות עמוס בשמחות ורעננות, בטוב ובשפע מאוצר מתנת חינם. שלא נדע צער ודמעה, שלא נתרגל לאסון ולמלחמה. רק נאמין. רק נבקש. רק נשוב. תהא השנה הזו שנת רחמים ועת רצון מלפניך. שתהא ה'תשע"ג טובה ומתוקה!