מי יעני ומי יעשר | סיכום שנה כלכלי
יאיר וסרמן, משפחה     ב"ה כ''ט באלול תשע''ב   16.09.12

הנדל"ן והצמיחה, האבטלה והגירעון, הדולר והמחירים, האינדיקטורים והנתונים הכלכליים המסכמים את שנת תשע"ב, משרטטים אופק מדאיג לכלכלה הישראלית >> האם יוכלו נתניהו ופישר להציל את ישראל ממיתון?

פסי ה-א-ט-ה

בכלכלה כמו בכלכלה, השורה התחתונה היא שקובעת. ובשורה התחתונה, שנת תשע"ב הייתה שנת מפנה בכלכלה הישראלית. שנה שבה הגרפים והאינדיקטורים בכל המדדים שינו כיוון ומגמה, לפעמים יותר מפעם אחת במהלכה. רובם לכיוון השלילי.

מגמת הצמיחה ושוק הנדל"ן, מחזורי המסחר בבורסה ומדד הצדק החברתי, מחירי המזון ושער הדולר, שיעור הגירעון ונתוני האבטלה, גרף אחרי גרף מצטברים הנתונים לכדי עננה קודרת מאד מעל המשק הישראלי.

לקראת סוף השנה, העמיקה המגמה השלילית. סימנים מעודדים שנרשמו בראשית השנה, נמחקו כלא היו, שוק הנדל"ן שב לעלות, יצרני המזון איבדו שוב את הבושה ושבו להעלות מחירים ללא חשש מהמחאה החברתית ששבקה חיים, וקברניטי המשק שהתגאו בקלות בה צלחה ישראל את המשבר, נדמים כמי שסוף סוף הבינו את סימני האזהרה שנרשמו על הקיר חודשים רבים מראש.

בניגוד לשלושת השנים הראשונות לאחר משבר 2008, בשנה האחרונה המשבר כבר איננו דרמה המתרחשת במרחק, מעבר לים, כשרק קצף גליה מגיע לחופי ישראל. השנה – ההאטה הכלכלית, האבטלה, הגירעון המתרחב, הצניחה בהכנסות המדינה והחשש ליציבותם של חברות ענק במשק, הפכו לעובדות חיים גם בישראל.

אז מה היה לנו השנה, ולאן תלך הכלכלה הישראלית בשנה הבאה?

שוק הנדל"ן
נדנדת הכשלונות
לרגע קצר אחד במהלך השנה, נראה היה שמשהו מצליח לו לראש הממשלה בנימין נתניהו. היעד הכלכלי המרכזי שהציב לעצמו בתחילת הקדנציה, הורדת מחירי הדיור, החל להתגשם.

גרף מחירי הדיור שעלה ברציפות בשנים האחרונות עשה מאמצעו של החורף קולות של ירידה. המאמץ המשולב של משרד האוצר ובנק ישראל שהקשו באמצעות תקנות רגולטוריות ותקנות מס על משקיעי הנדל"ן, העלאות הריבית בתחילת השנה שהעניקו חלופה למשקיעים, והגדלת ההיצע על ידי משרד השיכון, החל לתת את אותותיו.

בערים מסוימות דווח על ירידה משמעותית במחירים, וגם באזורי הביקוש דיווחו פעילי שוק הנדל"ן על קיפאון עמוק.

קבלנים אחוזי תזזית הסתובבו מכנס לכנס וממשרד ממשלתי אחד לאחר וביכו את מר גורלם, יזמים הקפיאו תכניות בניה, והקרב המתעצם על ליבם של הרוכשים עורר תקווה כי שוק הדיור הישראלי שחרג מזמן מכל פרופורציה הגיונית, ישוב ויתכנס לממדיו הטבעיים וימצא את נקודות האיזון שלו.

נגיד בנק ישראל כבר הרשה לעצמו לחייך ולשחרר הכרזות אופטימיות מלאות גאווה וטפיחות עצמיות על השכם, וראש הממשלה, שראה גם איך הרפורמה הענקית בחוק התכנון והבניה, עליה הוא שוקד כבר למעלה מעשור, מתקרבת לישורת אישורי החקיקה האחרונה בקריאה שניה ושלישית, כבר התגאה כי ממשלתו עמדה בציפיות המוחים החברתיים מהשנה שעברה, שיצאו לרחובות בשל האמרת מחירי הדיור.

ואז הגיע הקיץ.

בשלב הראשון הוביל לחץ של גורמים חוץ פרלמנטריים לקבורתה הלכה למעשה של רפורמת המרפסות, ואז החלו לזרום הדיווחים על כישלונם של עוד ועד מכרזים שפרסם מנהל מקרקעי ישראל וסימני ההאטה שנצפו בבירור בכל המדדים והרדארים, – מלבד זה של ראש הממשלה שהקיץ הפוליטי רב התהפוכות שידע, עיוור אותו כנראה מבחינה כלכלית – אילצו את נגיד בנק ישראל להוריד את הריבית ולהפוך שוב את ההשקעה בנדל"ן לאטרקטיבית עבור המשקיעים.

ואלו כמו גם מבקשי הדיור ש'ישבו על הגדר' במהלך חודשים ארוכים, כאילו רק חיכו לאות מהחלילן מגבעת רם, התנפלו על השוק ברעבתנות. היקפי המשכנתאות צמחו פלאים, כל סימני הירידה נמחקו כלא היו, ומחירה של דירה שוב מאמיר הרבה מעבר להישג ידם של האזרחים הפשוטים.

מבחינת שוק הדיור, יכולים ראש הממשלה, שריו ונגיד בנק ישראל לסמן את שנת תשע"ב, כשנה של כישלון. כישלון חרוץ.

וזה לא שהם לא ניסו. אלפי הדירות ששוקו במכרזי משרד השיכון, מענקי הפריפריה שאושרו, תכנית הודלי"ם שצברה תאוצה, העתקת בסיסי צה"ל ממרכז הארץ שסוכמה והדיווחים על הגבלה נוספת במשכנתאות שמתכנן בנק ישראל מלמדים כולם כנראה על רצון טוב אבל לא בהכרח על יכולת, בוודאי לא על תוצאות.

מבחינה חרדית, מסיים שוק הנדל"ן החרדי את שנת תשע"ב כשקרן זעירה של תקווה מאירה את העתיד. המכרז לאלפי יחידות הדיור שפרסם שר השיכון בחריש, עשוי לסייע במשהו להקלת מצוקת הדיור, זאת למרות שבשלב זה נראה כי היוזמה המוכפשת למנוע תחרות במכרזים, לא תעלה יפה, כמו גם הבטחות העסקנים למחירים שמתחת לחצי מיליון השקלים לדירה.

אבל גם בהנחה כי הוועדה העסקית-עסקנית שהקימו מאיר פרוש ומרדכי קרליץ, תכשל וגם אם זיהומי האוויר המסוכנים באזור חריש והקרבה ליישובים הערביים בוואדי ערה תגרום לקהילות רבות שלא להתמודד על מגורים בעיר העתידית, עדיין סביר להניח כי גורלה של חריש יהיה טוב יותר מגורל 'הר יונה', ואלפי המשפחות שירכשו דירות במקום בסופו של דבר, גם אם במחירים יקרים יותר מאלו שפורסמו, יקטינו את הביקושים בשאר חלקי הארץ.

גורלה של חריש, כמו גם גורלם של 'אחיסמך' המתמהמהת, הר יונה, ורמת בית שמש ג' 2, יקבעו בשנה הבאה, שנת תשע"ג. בה אולי רק אולי, תוכל שירת הברבור של ממשלת נתניהו, להותיר את חותמה לפחות על היצע הדירות החרדי.

שוק ההון
שקט, פוחדים
שוק ההון הישראלי עמד בשנה האחרונה בצילם של שני מונחים מאיימים, שערערו את שלוותו, טלטלו את יסודותיו ואיימו על משמעות קיומו: 'מחזורי מסחר' ו'הסדרי חוב'.

לא ברור מה קדם למה. חולשת החברות או בריחת המשקיעים, אך שוק ההון מצא את עצמו בשנה האחרונה נתון בצבת מלקחיים של מחזורי מסחר הולכים ומידלדלים מצד אחד, ובעלי חברות, מהגדולות שבמשק שהגיעו אל מעבר לסף חדלות הפירעון דחו את תשלומי האגחי"ם ונדרשו בחלק מהמקרים להסדרי חובות.

יצחק תשובה, יוסי מימן, אילן בן דוב, מוטי זיסר והמצטרף הטרי לרשימת הטייקונים המתרסקים, נוחי דנקנר, הם רק חלק מבעלי החברות שראו איך השוק הולך ומאבד את אימונו בם, ואיך המוסדיים הגדולים שעד אתמול היו הממנים הראשיים של חגיגות המינופים, הדיבידנדים והריכוזיות הממארת, יוצאים נגדם.

נכון לחלק מהטייקונים, היו סיבות טובות לנפילה. המשבר מול מצרים ופיצוץ צינור הגז שהפילו את יוסי מימן, הטלטלה בשוק התקשורת שריסקה את אילן בן דב ומנעה את חלוקת הדיבידנד בסלקום של אי די בי, המחאה החברתית שדרדרה את שופרסל, והמשבר האירופי שהפיל את דלק נדלן. אבל בניגוד למקובל בחלקים אחרים של מוקדי הכח הישראליים, שוק ההון אינו סלחן במיוחד, וכישלון הוא כישלון גם הוא מלווה בהסברים מאירי עינים.

במקביל למשבר האמון של השוק בטייקונים שהיוו את חוט השדרה שלו במשך שנים, ואולי בגללו, הצטמצמו במהלך השנה מחזורי המסחר באחד העם לסכומים מגוחכים, כאלו שאותתו בעצם, כי הציבור כמו המשקיעים הגדולים זרים ומקומיים כבר לא נוטלים חלק במשחק הפיננסי הישראלי.

הסיבות לבריחה הגדולה מישראל מגוונות. חלק מהסוחרים עברו כגוש אחד לבורסות המזרח כשמגמת הנדידה נכירה באופן ברור בגרפים, חלקם ברחו מהמזרח התיכון עם פרוץ 'האביב הערבי' וחלקם קיבלו רגליים קרות בשל שטף התקנות הרגולטוריות מבית מדרשם של הנגיד פישר ואנשי אגף שוק ההון באוצר. סיבה נוספת היא המגמה החדשה יחסית בגופים המוסדיים בישראל, שהעלו בשנה האחרונה בשיעור ניכר את השקעותיהם בחו"ל, כשבחלק מחברות הביטוח חצה שיעור ההשקעה במניות חו"ל את רף ה-30%.

גם העלאת דירוג הסיכון של ישראל בשל האיומים למתקפה על איראן והשפעת המשבר האירופי, גרמו לדכדוך הנמשך בשוק ההון.

דווקא זרימת נתוני המקרו המלמדים על האטה אפשרית במשק, על עליה בשיעורי האבטלה וצורך דחוף בקיצוצים, יגרמו אולי כי בשנה הבאה באופן פרדוכסלי משהו יהיה גורל האווירה הפיננסית בישראל תלוי בממשלה ולא בשוק הפרטי.

ניסיון העבר מוכיח כי טיפול נכון והחלטי במצבי משבר והאטה, תורם לתחושת ביטחון חוצת שווקים. גם כאשר קיימות סיבות אובייקטיביות לקשיים, שואבים המשקיעים ביטחון מקיומה של יד מייצבת על ההגה, ומביעים את אמונם בכלכלה באמצעות השקעות בשוק המקומי.

אז אולי – רק אולי – אם יצליחו נתניהו ופישר, לייצב את ספינת הכלכלה המיטלטלת, ולגרום למשקיעי העולם להאמין שוב בקיומה של תבונה כלכלית בישראל, יוכלו דווקא הם לסייע לשוק ההון לחזור לעצמו.

הגירעון בתקציב
ביבי נגד נתניהו
הגירעון הממשלתי. מושא גאוותה של ישראל בעשור האחרון ובעיקר בשלושת השנים האחרונות, יצא השנה מכלל שליטה. נתוני הגירעון לחודש אוגוסט שעמד על 4.4 מיליארד שקלים מלמדים על עליה של 37.5% לעומת שיעור הגירעון באותו חודש אשתקד, אז עמד הסכום על 3.2 מיליארד שקלים. בשנה בין ספטמבר 2011 – אוגוסט 2012 הסתכם הגירעון ב-4.1% מהתמ"ג, יותר מכפול מהיעד המקורי ששל 2% שקבע האוצר בשנה שעברה, ורחוק בהרבה גם מהיעד 'המעודכן' של 3% שפרסם המשרד בסוף החורף.

משמעות הגירעון פשוטה. לאחר שהצטרפה ל-OECD ולמען האמת גם קודם לכן, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה, עליה נוספת בגירעון התקציבי. מצב כזה יכניס אותה לרשימת המדינות 'המצורעות' הסובלות ממשבר חוב גדל והולך לצד מגזר ציבור מסואב, בירוקרטיה מתישה, ריכוזיות גבוהה ומשילות נמוכה. מארבעת האחרונים סובלת ישראל בכל מקרה, הצטרפותו של גירעון וסימני שאלה מסביב להחזרי החובות עלולים להחזיר את ישראל לימי ראשית העשור, בימים בהם כמעט התרסקה הכלכלה תחת הנהגתם של ראש הממשלה שרון ושר האוצר דאז סילבן שלום.

שנת תשע"ב תיזכר כשנה בה ויתר בנימין נתניהו על עקרונותיו גם הנושא הכלכלי. האיש ששום זיגזג אינו זר לו, ושזכה ליחס של כבוד רק על מנהיגותו הכלכלית, זיגזג את עצמו הקיץ לדעת גם בנושא הכלכלי, והחליט על הרחבת הגירעון.

נדמה כי מאז החליט לפני קצת יותר מחודשיים על הגדלת הגירעון ל-3%, איבד נתניהו הכלכלי את בטחונו העצמי, את דרכו ואת עוצמתו. התנהלותו המבולבלת המהוססת בחודשים האחרונים, וסבך האילוצים הקואליציוניים בהם כבל את עצמו לדעת, עלולים להפוך אותו למנהיג שיוביל את ישראל היישר אל לועה של מפלצת המשבר והמיתון.

כי על מנת למנוע גירעון, יאלץ נתניהו לקצץ בהוצאות הממשלה ולהעלות מיסים. לקצץ בהוצאות אומר לפגוע במתנחלים, בחרדים, בתקציבי החינוך הרווחה הבריאות ואולי גם הביטחון, להעלות מיסים אומר לפגוע במעמד הביניים.

לפגוע במעמד הביניים אומר להעביר לחיקם הממתין של יאיר לפיד ושלי יחימוביץ מאות אלפי מצביעים, פגיעה בחרדים ובמתנחלים משמעותה להגיש על מגש של כסף לשלי יחימוביץ, לציפי לבני או אולי בכלל לאהוד אולמרט את ראשות הממשלה הבאה.

וכך, בסיומה של אחת השנים הקשות במשק, מוצא את עצמו נתניהו הפוליטי נלחם בנתניהו הכלכלי באותה עוצמה בה נלחם נתניהו של 2003 בעמיר פרץ של אותה תקופה. יתכן כי הסכסוך הזה שעוד עלול לגרור את ישראל לאפילת תקופת בחירות ממושכת, הוא האיום הממשי ביותר על המשק בישראל על פתחה של שנת תשע"ג.

המחאה החברתית
כשכח הופך לבדיחה
שנת תשע"ב תיזכר גם כשנת הפיספוס האזרחי הגדול של אזרחי ישראל. הגל המתעצם של כח אזרחי ממשי שהחל לזרום בגופה הדווי של הדמוקרטיה בישראל, כשל מלהתגבש לכלל השפעה של ממש, והתמוסס כקרח ביום שמש.

הפילוג, האנשים, הפיזור, התקשורת, הטייקונים, הממשלה, הימניים, השמאלניים, הפוליטיקה ואפילו הגרעין האיראני שגנב את הכותרות משיח החברתי, כולם אשמים, אבל בסופו של דבר, ההפסד כולו של אזרחי ישראל.

כישלונה המהדהד של המחאה, שהשיגה אמנם את הקמתה של וועדת טרכטנברג, מתעצם אל מול הישגה היחיד והבודד עד כה, החלתו של חוק חינוך חינם מגיל 3. ההצלחה בסעיף הזה הוכיחה שגלי המחאה יכולים היו לשנות שינוי עמוק ומשמעותי, ולהניע את גלגלי הצדק החברתי במהירות ולכיוון הנכון. אך העובדה שרק הסעיף הזה עבר, והרלוונטיות המוגבלת מאד שלו, הופכים את הישגי המחאה לבדיחה עצובה, בדיחה על חשבוננו.

בסיומה של השנה ולקראת גל עליית מחירים אכזרי מקודמיו, כשמחירי הדלק עומדים בשיא של כל השמנים שסופו עדיין לא נראה באופק, ספק אם תוכל להתגבש בישראל מחאה אפקטיבית חדשה.

כשלונה של המחאה הכי אותנטית שנראתה במרחב הישראלי בעשרות השנים האחרונות, לימד את האזרחים פרק במגבלות הכח. או אולי בחוסר הגבולות שיש לכח הנתון בידי הממשלה, הטייקונים והתקשורת, נגד הציבור.

כן. גם לתקשורת חלק לא מבוטל במותה המכוער של המחאה פוליטית. מהרגע שהרגישו בעלי העיתונים את השפעתה של המחאה על כיסם, הפכה זו מיקירת המערכת בחלק מהעיתונים וגופי התקשורת למוקצית מחמת הפסדים.

וכך, גופי התקשורת שהפכו את המחאה והמוחים לאיל ניגוח בממשלת נתניהו, דאגו להעלים כל זכר לניצניה המתחדשים מראש הכותרות, והמוחים – חלקם הגדול עיתונאים בעבר – ניצבו אל מול כתף קרה דווקא מהמקום בו זכו לאהדה הגולה ביותר.

ולא שזה עזר לעיתונים. פרפורי הגסיסה המכוערים של 'מעריב' ו'ערוץ 10' ניסיונות ההחייאה ב'הארץ' וחרב הקיצוצים והפיטורים בקבוצת 'ידיעות אחרונות', מלמדים כי המחאה החברתית הייתה רק הקש האחרון בגבה החלש של התקשורת, שבטוויסט מרהיב של הגורל נמצאת עכשיו בדיוק במקומם של המוחין הזנוחים: מאחורי שלטים מונפים ומגאפונים זועקים, נחסמים על ידי שוטרים ומזיעים את כבודם לשווא במחוזות החום והיוהרה הישראלים.

שוק התקשורת
מה ששר נחוש יכול לעשות
מה יש בו במשרד התקשורת הישראלי שהוא מצמיח גיבורים פוליטיים הזוכים באמצעותו לאהדת הקהל, ולנקודת זינוק פוליטית נדירה? לפני 5 שנים היה זה שר התקשורת דאז אריאל אטיאס איש ש"ס והשנה היה זה איש הליכוד משה כחלון.

שנת תשע"ב הייתה שנה בה הפך שר התקשורת משם למוסד, שנה בה משה כחלון לא היה עוד שם משפחה, אלא שם תואר . ה'כחלוניזם' הפך למושג באמצעותו דרבן ראש הממשלה את שריו לפעלתנות, לעשיה, ולביצועים בתחומי הפעילות של משרדיהם.

שנת תשע"ב היתה לשם שינוי שנה, בה הגיעו לו המחמאות בצדק. נדירים השרים היכולים באבחת החלטה או סדרת החלטות, לחסוך לכלל הצרכנים אזרחי המדינה מאות רבות של שקלים מדי חודש, ושלא על חשבון קופת המדינה. וכחלון הצליח.

המהפכה בשוק התקשורת ומחירי הסלולר שצנחו, גרמו אומנם להשפעות רחבות היקף ולרעידת אדמה בקבוצות התקשורת הגדולות שנפגעו אנושות מפתיחת השוק לתחרות, אך גם לימדו כי רגולציה נכונה, שר נחוש ופקידות נאמנה, יכולים גם יכולים לעשות את השינוי עבור האזרחים.






http://www.jdn.co.il/news/120268/attachment/12028



http://www.jdn.co.il/news/120268/attachment/120286



http://www.jdn.co.il/news/120268/ilan-ben-dov-buys-partner-communications-3



http://www.jdn.co.il/news/120268/attachment/120288