מלחמת ששת-הימים מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו בסיוע עיראקי. החלה כמכה מקדימה שהנחיתה ישראל על צבאות ערב ב-5 ביוני 1967. המלחמה ארכה שישה ימים ובה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים, ובין היתר כבשה את: סיני, רצועת עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית ומזרח ירושלים. שטחים אלה הגדילו את הטריטוריה שנשלטה על ידי מדינת ישראל פי שלושה משטחה של ישראל קודם למלחמה. כמבצע צבאי, מלחמת ששת הימים מהווה את אחת ההצלחות הגדולות ביותר בתולדות המלחמה בעידן המודרני.
רקע למלחמה
מלחמת סיני נגמרה בתבוסה של הכוחות המצרים. ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים בעקבות הלחץ של שתי המעצמות לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה במרץ 1957, אך הודיע שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת.
בנובמבר 1966 עלה קומנדקר של גדוד 890 של הצנחנים על מוקש ירדני ליד הקו הירוק בדרום הר חברון. שלושה חיילים נהרגו ושישה נפצעו. ככל הנראה הטמינה את המוקש חולייה של ארגון הפת"ח.
חוסיין מלך ירדן שעיין את ארגון הפת"ח מיהר לקרוא לשגריר ארצות הברית בארצו ולמסור דרכו איגרת תנחומים והתנצלות לראש הממשלה לוי אשכול, שגריר ארצות הברית בירדן העביר את האיגרת לשגריר ארצות הברית בישראל, אך זה העדיף להמתין עד אחרי סוף השבוע כדי להעביר את האיגרת לרה"מ.
משלא קיבלה ישראל כל תגובה על התקרית, בחרה לצאת לפעולת תגמול הידועה בתור פעולת סמוע. פעולה זו שתוכננה להיות ביעור ממוקד של קיני מחבלים בגדה המערבית סבלה מ"הצלחת יתר" כאשר כוח ירדני שהוחש לכפר סמוע עלה על מארב צנחנים ישראלי, מכאן התפתחה הפעולה למערכה של ממש רבת נפגעים ונזק לשני הצדדים ובמיוחד לירדני.
כתוצאה מפעולה זאת החלו מהומות נגד המלך חוסיין בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינוייה כמו גם חמתה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל רמזו כי ארצות הברית 'תבין' אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה).
כדי לשקם את מעמדו כינס המלך חוסיין יחד עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ועידה כל ערבית, שהפכה עד מהרה זירה להפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקיים או סעודיים בשטחה לפי התוכנית של המפקדה הכול ערבית, ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להלחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה נור אל-דין אל-אתאסי שהתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.
מנהיגי סוריה ומצרים קמו לשקם את מעמדם, וסוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על ישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל יצחק רבין הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. על פי עדותו של משה דיין, אחת הסיבות לתקיפות הסוריות היא כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון להתגרות בסורים.
המלך חוסיין שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. כמו גם לעג למצרים כך שלא התערבה ומתחבאת מאחורי כוח האו"ם.
כמו כן, חוקרים מונים היום בין הסיבות לפרוץ המלחמה את ההסתבכות המצרית בתימן ואת כשלון המדיניות הכלכלית של נאצר שגרמה לו לחפש "תמונת ניצחון" וקיווה לזכות בתמונה כזאת בכך שיסלק את כוח האו"ם מסיני.
במצרים ניתן גם למנות את המתיחות בין עבד אל-חכים עאמר לנאצר שגררה למשל את סגירת מיצרי טיראן על פי פקודה של עאמר, כנראה ללא הוראה מנאצר, אם כי גם ללא התנגדותו. בסוריה ניתן למנות את מספר נסיונות ההפיכה הכושלים שגרם לאוליגרכיה העאלווית לרצות במלחמה כדי להסיח את דעת העם.
בירדן ניתן למנות את הלחץ של האוכלוסייה הפלסטינית על המלך חוסיין, שגררה אותו שלא ברצונו לעימות עם ישראל, כמו גם החשש ש"הצבא המצרי ימשיך ישר לעמאן אחרי שיגמור עם ישראל".
את המתיחות בתוך הקרמלין בין ליאוניד ברז'נייב לאלכסיי קוסיגין שכל אחד מהם גורר לכיוון אחר - ברז'ינייב לשקט בין בעלות הברית של ארצות הברית לבעלות הברית של ברית המועצות בעוד קוסיגין דוחף לעימות צבאי במזרח התיכון.
גם הסכסוכים הקטנים בגבול ישראל-סוריה, סביב נושא הטיית מקורות הירדן על ידי סוריה היוו את הרקע למלחמה. ב-7 באפריל 1967 הגיעה הפעילות בגזרה לשיאה. במהלך יום זה התנהלו קרבות אוויר מעל לרמת הגולן, ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפילו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.
במאי אותה שנה מסרה ברית המועצות שדר למצרים, שבו נאמר שישראל מרכזת כוחות צבא בצפון כדי לפלוש לסוריה, אך היה זה מידע כוזב. ישראל הזמינה נציגים מהשגרירות הסובייטית בארץ לסייר בגבול הצפון ולהיווכח באמת, אך הם סירבו.
ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה. רבים מעריכים כי המשבר החל מבלי שתהייה כוונה אצל איש מן הצדדים להביא למלחמה כוללת, אך שורה של צעדים שלא ניתן היה לחזותם מראש, הביאו את האזור אל המלחמה.
