זה מכבר פורסמו תוצאות מבחני המיצ"ב הדו שנתיים. כיוון שגרוע יותר כבר לא יכול להיות, הן הצביעו על שיפור קל ביותר. בעוד חודשים ספורים נקבל את תוצאות מבחן ההשוואה הבינלאומי פיז"ה וגם שם צפויות תוצאות עגומות, כמו בשנים עברו.

אופן ההתייחסות למבחני ההשוואה האלו מכתיב חלק לא מבוטל מהתוכניות (כגון עוז לתמורה), הרפורמות (כגון אופק חדש) והדו"חות (כגון דו"ח דברת) המטופשים שנוסדו. אבל יש עוד דרכי התייחסות אפשריות למצב.

האופציה הראשונה, וגם המקובלת והשכיחה ביותר, היא היסטריה. כשתוצאות המבחנים מתפרסמות ומציגות ירידה חדה בהישגי תלמידי ישראל, שר החינוך חש בלחץ הציבורי, התקשורתי והפוליטי ומחליט לייצר כותרות: תוכניות מרחיקות לכת, רפורמות גרנדיוזיות ודו"חות מורכבים שכל מטרתם לספק את הרעב לתוצאות מהירות.

הרצון לייצר ציונים גבוהים גורר פעמים רבות השתלחות פומבית תקשורתית במורים, שפוגעת בהם מוראלית ותדמיתית. מעבר לכך, התלמידים שעדים ליחס מצד הורים וראשי מערכת החינוך, מבינים את המסר: המורים נמצאים שם כדי לשרת אותם ולספק ציונים טובים. אחרת, הם מוצאים עצמם חשופים להתנגחויות.
(...)
האופציה השנייה היא יסודיות. היא דורשת משר החינוך עוצמה אישית גדולה ורצון אמיתי לייצר שינוי. גישה כזו אם הייתה ננקטת הייתה מבטלת את כל הרפורמות, התוכניות והדוחות המופרכים ומבטלת את שעת הלימוד השבועית המגוחכת של שר החינוך. גישה יסודית הייתה מורידה את הרעשים מסביב ומתרכזת בשיקום מעמד המורה ומקצוע ההוראה. גישה יסודית הייתה משנה את האקלים הבית ספרי, מחזירה את הזכויות למורים, מעניקה גיבוי ומגייסת את ההורים לשינוי. גישה יסודית הייתה מתעלמת ממבחני ההשוואה, שמציגים תמונה מעוותת ולא אמינה, ומתרכזת בדלת החינוך ופחות בדלת הציונים. הגישה היסודית יכולה לייצר מערכת חינוך אחרת. ערכית, סובלנית, שוויונית והישגית יותר.

אז מה בין גילה ויעל למבחני ההשוואה בתחום החינוך?