כחודש לאחר אסון טיטאניק זינק סנגורסקי למים כדי להציל אשה שנתקפה בעווית. הוא לא ידע לשחות. כמו מעשה ידיו, גם הוא טבע בים. שש שנים לאחר ש"העומר הגדול" וסנגורסקי צללו כאבן במים אדירים, היה העותק השני של הספר מוכן. כדי להגן עליו הפקיד אותו סתקליף בכספת באחד הבנקים הלונדוניים. ב–1941, במתקפת בליץ של לופטוואפה, הבנק, הכספת והספר עלו בסערה השמימה. ייתכן שיוצריו היו מיטיבים לעשות לו היו זוכרים את מילותיו של כיאם, שנכרכו באומנותם הנעלה — "מִי שֶׁפִּזֵר כַּמַּיִם זְהַבוֹ, מִי שֶׁאָצַר מַטמוֹן בְּמַחֲבוֹא: כָּזֶה גַם זֶה – אֶפרָם עָפָר, לֹא פָז, וּלִכרוֹתוֹ מִקֶּבֶר מִי יָבוֹא?" אך גם אם חלפה לה תהילת עולמו של "העומר הגדול" במים ובאש, מילותיו של המשורר השתמרו, תודות למכונת הזמן הפשוטה, הזולה והגאונית ביותר שהומצאה אי־פעם, שהיא גם כמוסה של חיי נצח, חומר נפץ מהפכני, אובייקט של תשוקה, תמיסת שימור מופלאה, ניידת, אינסופית, שיום הולדתה חל השבוע.

ב–23 בפברואר 1455 ראה אור עולם הספר המודפס הראשון, שיוצר על ידי חרש המתכות והצורף האומן יוהנס גנזפלייש צור לאדן צום גוטנברג. ניסיונות מוקדמים יותר בדפוס נעשו בחציו השני של הכדור בידי בי שאנג כ–400 שנים קודם לכן, אך בשל ההכרח להשתמש באלפי הסימניות שהרכיבו את הכתב הסיני לא הצליחה המצאתו להכות שורש. פיתוחיו של גוטנברג חרכו את השורשים והתפשטו כאש בשדה קוצים. מין חדש נוצר. לא עוד הומו ספיינס, האדם החושב, אלא הומו לגנס, האדם הקורא. אותם ספרים שראו אור לפני שנת 1500 מכונים "אינקונבולה", "עריסת התינוק", ואכן, יחד עמם זחלה האנושות מעריסתה. היד שניענעה את העריסה, ידו של גוטנברג, חדלה מלנוע תריסר שנים בלבד לאחר שהזיז את אותיות הסדר שלו ושינה סדרי עולם. הוא מת בחוסר כל ב–1468.

עד מהפכת הדפוס היתה הקריאה נחלתם של מעטים והבעלות על הספרים עצמם מנת חלקם של מעטים עוד יותר. בתוך 50 שנה הגיע מספר הספרים המודפסים באירופה מכמה מאות לכשמונה מיליון. מרטין לותר אולי מיסמר את "95 התזות" לדלת הכנסייה שלו כשהן כתובות בכתב יד, אך יזם זריז מיהר להדפיס אותן ולהפיץ אותן לכל עבר, והמחאה הפרוטסטנטית החלה.