נעמי שמר, פזמונאית, מלחינה ומבצעת, נולדה בקבוצת כנרת בשנת 1930. פעמים רבות היא מחברת את המילים והמנגינה של הפזמון ולעתים היא מסתפקת בכתיבת המילים או הלחן בלבד, וכן היא יוצרת נוסח עברי לפזמונים משפות זרות.

את ראשית הרקע המוסיקלי שלה ינקה בקבוצת כנרת, במיוחד כאשר הועמד לרשותה פסנתר. כשבגרה למדה באקדמיה למוסיקה, וכששבה לאחר למודיה לקבוצה, לימדה את הילדים שם ריתמיקה וכך נוצרו שיריה הראשונים, כגון "האוטו האדום".

את שירותה הצבאי עשתה בלהקת הנח"ל, ולאחר שחרורה שיתפה פעולה עם המלחין יוחנן זראי במחזמר "חמש חמש". היא כתבה למנגינותיו את המלים ובראשית דרכה הסתתרה תחת הפסאודונים "אליפז". במחזמר "חמש חמש" כתבה את מלות השיר "תרנגול בן-גבר" ועוד מלים לשירים שהפכו מהרה ללהיטים.

עד מהרה החלה להלחין את מלותיה שלה, כשהשיר הראשון במתכונת זו "זמר נודד" (הידוע בפי העם כ"הדרך ארוכה היא ורבה") זוכה להצלחה רבתי.

בעלה הראשון היה השחקן גדעון שמר ממנו התגרשה לימים ונישאה לעורך-הדין מרדכי הורוביץ, וילדם, אריאל הורביץ, הוא מלחין ומבצע בזכות עצמו.שירים שכתבה בקצב מסחרר ללהקות הצבאיות זכו כמעט כולם להצלחה מיידית: "חמסינים במשלט", "הכל בגלל מסמר קטן" ועוד רבים אחרים.

רגע השיא בקריירה שלה היה בשנת 1967, עם כתיבת "ירושלים של זהב". ספור השיר מתחיל עם טדי קולק שהיה בראשית תפקידו כראש עירית ירושלים. הוא החליט, לקראת פסטיבל הזמר שנערך אותה שנה בבניני האומה, להזמין שיר במיוחד על ירושלים. הפנייה היתה אל נעמי שמר שתכתוב, אבל היא היתה המומה מגודל המעמד ופנתה לגיל אלדמע מעורכי הפסטיבל, שדרכו פנה קולק לשמר, ואמרה לו שהיא לא מסוגלת לכתוב תחת לחץ. סיפר לימים אלדמע: "אמרתי לה את יודעת מה, את לא חייבת, אם תרגישי השראה תכתבי, ואז ידעתי שהיא אכן תכתוב". לא עבר זמן רב ואלדמע קיבל לידיו את התווים של "ירושלים של זהב" וכבר ממבט ראשון בהם עמדו בעיניו דמעות.

שם השיר מבוסס על מתנה שרבי עקיבא נתן לאשתו רחל על שעודדה אותו ללמוד תורה, והוא מתאר את מצבה של ירושלים לפני מלחמת ששת הימים. לחן השיר מבוסס על טעמי המקרא ויש בו מעין קלישאות של שירת "תור הזהב" כמו "לכל שירייך אני כינור" צירוף שלקוח מיהודה הלוי. השיר זכה להצלחה רבתי בפסטיבל, וזכורה שירת הקהל ברטט את השיר. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן זמרת לא נודעת עד אז (ששרה עם גיטרה בתוכנית "תשואות ראשונות" שירי "קאנטרי" , בקול הסופראן הנקי שלה , ואז "קלטה" אותה נעמי שמר ובחרה בה לשיר את השיר).

לאחר מלחמת ששת הימים נעשו מספר שינויים במילים שהמציאות גרמה, כמו "אין שופר קורא בהר בית", שברגע חדל מלהיות אקטואלי.

מאז הפכה נעמי שמר להיות הפזמונאית הלאומית, שאוזנה קשובה למה שקורה בשטח ומגיבה על זה מייד בשיר.

גם במלחמת יום הכיפורים, שחוללה רעידת אדמה, נשמעה תגובתה של נעמי שמר בשיר "לו יהי" שזו מעין פרפרזה על "let it be", של הביטלס. השיר הפך להיות סמל המלחמה.

נעמי שמר היא יוצרת מגוונת ביותר שגם מופיעה עם שיריה ומבצעת אותם בפומבי כשהיא מלווה אותם בפסנתר. עוד ידה נטוייה, כמו שזה בא לידי ביטוי במופע שהעלתה עם הזמר דודו אלהרר בשם "אלף שירים ושיר", בו היא כמובן שרה מנגנת ומספרת.

היא מתיחסת לכל ארוע, ובשיריה יש מן הטרגי ומן הקומי, השתקפות ארועים רציניים בצד שירים קלילים עם הומור.

למדד של המפלס הלאומי, הכנרת, כתבה את השיר "הכל פתוח " (ראיתי ת'כנרת ...) וזה בעונה גשומה במיוחד כשפתחו לרווחה את סכר הכינרת , פזמון שהפך לשלגר מידי ומייד גם הוסיפו לו ריקוד עם.

לכבוד תוכנית "הערוץ הראשון" של הטלויזיה הישראלית , כמחווה לזמר בני אמדורסקי כתבה את השיר "אני גיטרה".

תוכנית זו צולמה כשהזמר התמודד עם מחלת הסרטן, ונראה היה בתוכנית שפניו אינם כתמול שלשום. למרות הכל הצופים התרשמו כי הוא משתדל להיות מאושש בתוכנית , ובמיוחד זכור הביצוע המרגש והמרטיט לבבות של שירה של שמר לכבודו , שמסתיים במלים:"אני אומר תודה...".