http://www.snunit.k12.il/seder/trial.htmlhttp://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/aichman.htm
http://lib.cet.ac.il/Pages/sub.asp?kwd=3844
=-=-=-=-
משפט אייכמן
אייכמן- ביוגרפיה
אייכמן נולד בגרמניה וגדל באוסטריה. הוא היה חבר במפלגה הנאצית משנת 1932. מ1934- עבד במשרד הראשי לבטחון הרייך, S.D, שבראשות היידריך. משנת 1939 היה מנהל המחלקה היהודית בגסטאפו ונחשב למומחה העיקרי לענייני יהודים. עיקר תפקידו כמבצע המדיניות הנאצית כלפי היהודים, הוא כמובן עם תחילת ביצוע הפתרון הסופי. אייכמן נפגש עם רודולף הס, מפקד אושוויץ, כבר בקיץ 1941 בכדי לדון בעניין. הוא השתתף בועידת ואנזה יחד עם היידריך, והיה המתאם הראשי בין המנגנונים השונים לביצוע הפתרון הסופי. במילים אחרות, אייכמן היה אחד מן הבכירים במנגנון ההשמדה הנאצי.
הלכידה והמשפט
לאחר המלחמה הסתתר בגרמניה, ברח בסיוע הכנסייה לארגנטינה וחי שם בזהות בדויה תחת השם ריקרדו קלמנט. עקבותיו התגלו בשלהי שנות החמישים, והוא נלכד על-ידי סוכני המוסד הישראלי במאי 1960 והובא למשפט בישראל. ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון היה האיש שהודיע מעל בימת הכנסת, במאי 1960, על תפיסתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל:
" עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה ע"י שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאציים, אדולף אייכמן האחראי יחד עם ראשי הנאציים, למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים"… אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
משפט אייכמן נפתח בירושלים ב11- באפריל 1961. הוא נערך ב"בית העם" שבמרכז הבירה ובדין ישבו שלושה שופטים בראשות שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. המילים בהן פתח את נאומו נחקקו מאז בזיכרון:
"במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא ישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".
המשפט עצמו נמשך מספר חודשים: מאפריל ועד דצמבר 1961, ובמהלכו העידו יותר ממאה עדים, שפרסו בפני בית המשפט – ודרכו בפני הציבור כולו – את אימת השואה. מטרת המשפט לא היתה רק משפטית, כלומר להביא לכך שאייכמן יורשע; מדובר היה גם במטרה חינוכית – לפרוס בפני הציבור בכלל, ובפני הנוער הישראלי במיוחד, את שאירע באירופה בתקופת השואה. מבחינתו של הציבור הישראלי באותה עת היה המשפט אירוע חסר תקדים.
מבין העדויות הרבות שנשמעו זאת שהותירה רושם מיוחד היתה עדותו של הסופר יחיאל דינור (ק. צטניק). הוא טבע את המושג "פלנטה אחרת" ותיאר את אושוויץ כמקום שלתושביו "לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי חוקים של העולם כאן ולא מתו". זמן קצר אחרי שהחל להעיד צנח דינור והתעלף, ועדותו הופסקה.
גזר דינו של אייכמן ניתן ב – 13 בדצמבר 1961. ליפני מתן גזר הדין אמר הנאשם כי תקוותו לדין צדק נכזבה. "לא רציתי להרוג", אמר, "אשמתי היא רק צייתנותי, כניעתי לחובת השירות במלחמה". בית הדין דן את אייכמן למיתה. הנידון עירער לפני בית המשפט העליון, אשר דחה את עירעורו בהרכב של חמישה שופטים. אז פנה אייכמן לנשיא המדינה יצחק בן צבי בבקשת חנינה. נשיא המדינה דחה את בקשתו, וב- 31 במאי 1962 הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים. גזר דין המוות התקבל בציבור בהסכמה כללית ואף ומידה רבה של התלהבות. אדולף אייכמן היה הנאשם היחיד שהורשע בבית משפט והוצא להורג במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל (ג'ון דמיאניוק נידון ב- 1988 אולם זוכה מחמת הספק).
התלבטויות החברה באשר למשפט
למרות שמשפט אייכמן היה אירוע מלכד, נוצרו חילוקי דעות בנוגע למספר דברים:
1. זכות המדינה לשפוט את אייכמן. רובו המכריע של הציבור ראה קשר ישיר בין מדינת ישראל הריבונית ובין השואה. על כן, רוב הציבור תמך בשפיטתו של אייכמן בישראל. עם זאת, היו לכך מתנגדים שטענו כי אייכמן צריך להישפט בבית משפט בינלאומי ולא בישראל מהסיבות הבאות: א. הוא פשע נגד האנושות ולא רק נגד היהודים. ב. מדינת ישראל אינה מייצגת את כל היהודים בעולם, בעיקר משום שהפשע בוצע ליפני הקמת המדינה. ג. הקורבן אינו יכול להיות השופט.
2. חילוקי דעות באשר לעונש. גזר דין המוות התקבל בציבור בהסכמה כללית ואף בהתלהבות. עם זאת, מספר אישים, ובהם חוקר הקבלה גרשום שלום, התנגדו להוצאתו להורג. הוא טען כי המתת אייכמן סוגרת את הפרשה, בזמן שאנו צריכים להשאירה פתוחה למען הדורות הבאים.
השפעת המשפט על החברה הישראלית
משפט אייכמן היווה נקודת מפנה בהתייחסותה של החברה הישראלית לשואה, לניצוליה ולזיכרון הקולקטיבי שלה. באמצעות המשפט מתחיל הזיכרון הפרטי לתפוס מקום לצד הזכרון הקולקטיבי. מספר השפעות בולטות היו למשפט:
1. המשפט כגורם מאחד. בניגוד למשפט קסטנר והמחלוקת בנושא השילומים, היה רוב הציבור הישראלי מאוחד בעניין העמדתו לדין וגזר דינו של אייכמן. המשפט חיזק את תחושת ה"ביחד".
2. שינוי ביחס החברה אל השואה. עד למשפט אייכמן לא תפסה השואה מקום באתוס הישראלי. המשפט הוביל לכך שנוצר קשר הדוק בין השואה לבין הקמת המדינה. המדינה קיימת כדי שלא תתרחש שואה ואם תתרחש, יהיה ליהודים היכן לחיות.
3. שינוי ביחס החברה אל הניצולים. המשפט הביא לחשיפה אדירה של הזיכרון הפרטי וחדירת הזכרונות הפרטיים לתוך הזכרון הקולקטיבי. ניצולי השואה החלו לתפוס מקום מרכזי בזכרון הקולקטיבי, בצד הנספים והגיבורים וסיפורו הפרטי הפך להיות בעיני החברה הישראלית, אך גם בעיניו, חלק מסיפור השואה. החברה הישראלית החלה להתייחס אל הניצולים לא רק כאל "מהגרים", "עולים חדשים" שצריכים להתמקד בהווה כדי לבנות עתיד, אלא כבעלי עבר שיש לו משמעות הן במישור האישי והן במישור הלאומי. בעקבות המשפט, עברם של הניצולים הפך להיות חלק מההיסטוריה הלאומית. היחס החיובי לפרטיזנים ולמורדי הגטאות מחד, ומאידך היחס השלילי אל אלו שלא נלחמו, וזכו לכינוי "כצאן לטבח", השתנה בעקבות המשפט. עתה כולם קורבנות, לכולם יש מקום במערכת ההנצחה.
=-=-=-=-
מסמך WORD :
http://www.tilda.edu-negev.gov.il/svivot/lomdot/olim2/ol024.doc
=-=-=--
http://www.edulink.co.il/israel/BrowseCategories.asp?category_id=193
בהצלחה אחי!
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
