=-=-=-=-=-

קבל מידע!

"איגרת הבזק"

ב-21 בספטמבר, עוד לפני תום הקרבות, הפיץ ראש משטרת הביטחון הנאצי, ריינהארד היידריך, "מכתב דחוף" אל ראשי כל חטיבות הביצוע של משטרת הביטחון בנוגע לשאלת היהודים בשטח הכיבוש הפולני.

זהו מכתב מפתח להבנת מזימותיהם של הנאצים לגבי גורל היהודים, בהתייחסותו לכל הדרכים שנועדו לערער את בסיס חייהם של היהודים. הוא מכיל פתיחה וסעיפים ממוספרים. בפתיחה נמצאת אזהרה חמורה "לשמור בסוד" את הצעדים בכללותם. כמו כן מוסבר כי יש להבדיל בין "המטרה הסופית", שלמען הגשמתה דרושים פרקי זמן ארוכים יותר, לבין השלבים השונים המוליכים אל השלמתה של המטרה הסופית.

מטרות הנאצים בהקמת הגטאות:

עם היכנסם לעיירות ולערים של פולין ב-1939 ולערים באזורים שבשליטתה של רוסיה

ב-1941, הורו הגרמנים על הקמת הגטאות והורו לכונן מועצות יהודיות. "יודנרטים", בהתאם להנחיותיו של היידריך מ-21 בספטמבר 1939. הגטאות שימשו לנאצים לשתי מטרות: העיקרית: ריכוז היהודים לשם פיקוח עליהם וגירושם או השמדתם בבוא העת, ובינתיים שימש גם לניצול כלכלי.

ריכוז בגטאות 1939-1941:

הפגיעה ביהודים.
בסוף המלחמה חיו בפולין 3,350,000 יהודים.
מתוך האוכל' היהודית של פולין ישבו בשטחים שנשארו בידי הנאצים כ-2 מיליון יהודים.
היו בפולין הרבה תנועות של יהודים, תנועות נוער.
אחרי כיבוש פולין החלו פעולות נגד היהודים:
הרג המונים, שוד, גזיזת זקנים, התעללויות וכו'...
השלטון הגרמני פקד על היהודים לעקור מבתיהם, בתי עסק, מקומות עבודה, וכל רכושם.
ריכוז בגטאות בערים הגדולות. אסור היה לצאת ולהיכנס לגטו.
תפקידי היודנרטים:
היה עליו לשמש מכשיר ביצועי למדיניות היהודים.
כל הקשרים של היהודים עם השלטונות היו דרך היודנרטים.
היה צריך לקבל את פקודות הגרמנים ולשאת באחריות לביצועם.
גיוס אנשים לעבודות כפיה.
תשלום קנסות – כופר והחרמת חפצי ערך.
העמדת עובדי כפייה למחנות העבודה.
תנאי החיים בגטו:

היהודים בגטו רצו להיות, הם רצו להיאבק על החיים שלהם וזה היה הדבר החשוב להם מכל, לא היה חשוב להם להיאבק נגד השלטון הנאצי, הם נלחמו על החיים שלהם למרות כל המגבלות וההשפלות. אמרו "לא אמות כשאחיה".

אחד מגלויי המאבק היהודי היה במפעלי העצות, לא רק במוסדות וארגונים ציבוריים גילו חוש היסטורי מובהק אלא אף פשוטי העם. ומטרתם היה להנציח בכתב את תקופה זו של רדיפות, זוועה והשמדה, ולא רצו להיות יהודים כלומר לחיות לפי מצוות התורה ולפי מנהגי היהדות למרות מצוקת החיים, היו גם ספרים כדיי שכולם ימשיכו ללמוד.
ארגוני סעד פעלו כמעט בכל הגטאות – אורגנה רשת של מטבחים ציבוריים שהיו מספקים אלפי ארוחות לים לנזקקים ואורגנה פעילות לטיפול בילדים.
הייתה התנגדות יהודית כאשר התחיל הרצח היהודי. ואבא קובנר קרא למרד.
הקשיים שהיו ליהודים בדרך התמודדותם בגטו:
מחסור בנשק: יחידת המחתרת קיבלה נשק שהנציחו גרמנים. אבל ליהודים בגטאות לא היה נשק והם היו צריכים לקנות נשק מסוחרים או לייצר נשק. זה היה מכשול גדול ליהודים מכיוון שלא היה להם משהו שיכל לעזור להם או שהם ברחו ורדפו אחריהם או שהם נשארו בגטו והתחבאו.
העדר תנאים טופוגרפיים מתאימים: לחימה פרטיזנית זקוקה לתנאים מוקדמים מסייעים. הפרטיזנים היו צריכים תאום טופוגרפי כמו שטחי יער, ביצות, הרים, לרוב היהודים לא היו תנאים אלו.
גילויי איבה של אוכלוסיה יהודית: האוכלוסיה המקומית "עזרה" ליהודים בהבאת אינפורמציה שהיהודים היו זקוקים לה לסיוע בהספקת מזון, והם לא יכלו להתקיים בלי עזרה זו מצד האוכלוסייה המקומית. אבל בדרך כלל לא הייתה חמורה מצב האוכלוסייה המקומית והם אף שיתפו פעולה עם הנאצים.
יחס עוין: יחס עוין של הסוכנות היהודית לפרטיזנים לא יהודים.
מתנגדים: מתנגדים למחתרת בגטאות.
האחריות הקולקטיבית.
מכשול המסורת וערכי המוסר: לרוב היהודים שהיו היו חרדות.
הפתרון הסופי:

השנים 1942 ו-1942 היו שנות שיא במאבק בין צבאותיו של היטלר לבין בעלות הברית. בשנים אלה התהפך הגורל, והסתמנו הסימנים הברורים למפלתו העתידה של היטלר ולהריסתה של השליטה העצומה שהקים. אם כי היה בשנים אלה משום היפוך היוצרות, בכל זאת נמשך המאבק בכל שנת 1944 ועד מאי 1945. שנים אלו היו גם שנות הביצוע העיקרי של "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים. בכל ארצות אירופה הכבושה ישירות בידי הגרמנים, וכן במדינות גרורות הנתונות להשפעתם.

ועידת ואנזה:

בשטחים הכבושים בברה"מ נרצחו היהודים במקומות מושבותיהם, במהירות רבה תוך סערת המלחמה אפשר היה להעלים מעשים אלה מעיני העולם הרחב, להכחישם או להצדיקם אך כוונת הנאצים הייתה להשמיד 10 מיליונים בכל שטחי ההשפעה הגרמנית באירופה לרצח בממדים אלה, היה צורך בהכנות מיוחדות טכניות וארגוניות. לשם כך כונס שהיה הממונה על ההוצאה לפועל של "הפתרון הסופי". בינואר 42 הוקמה "ועידת ואנזה" על שם הרחוב בו כונסה, בועידה היו נוכחים נציגי כל זרועות הממשל והמפלגה הנאצית. מאחר שמבצע הרצח עמד להתרחב, נזקק האס אס לשיתוף פעולה מצד המינסטריונים השונים במיוחד מהמנסטריון לענייני חוץ וממשל האזרחי. בחלק השני דנו בועידה על צאצאי תערובת. בסיום הישיבה דנו באפשרות לפתרונות ובהמלצה להקדים את ביצוע "הפתרון הסופי". בפרוטוקול האחראי – ראש משטרת הביטחון והאס די והוא נתן תקציר על המאבק נגד היהודים עד כה:

דחיקת היהודים מתחומי החיים השונים של העם הגרמני.
דחיקת היהודים ממרחב המחייה של העם הגרמני.
פתרון נוסף – פינוי היהודים למזרח, פעולות אלו הן פעולות עקיפות בלבד.
היהודים המפונים ייסעו ברכבות לגטאות מעבר ומשם למזרח, הזקנים, הנכים ובעלי אותות של מלחמה יהיו במחנה מיוחד בטרנזישטאט. עוד דנו בועידה בדבר היהודים במדינות שונות באירופה. וכן דנו בבני תערובת והגיעו לידי כך שבני תערובת דרגה ראשונה – עיקור. דרגה שניה – לא יופרע לבן זה אלא אם כן שני הצדדים בני תערובת גם האב וגם האם. בהשמדה ההמונית הוחל עוד לפני ועידה זו. אך ועידה זו סימנה את תחילת תהליך ההשמדה ההמוני.

צעדות המוות:

בשלהי 1944, כאשר בעקבות המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח והפלישה האמריקאית והבריטית במערב. החלו הנאצים בפינוי המחנות מן הארצות הבלטיות וממזרחה ומרכזה של פולין. את אסירי המחנות פינו הנאצים מערבה במסעות רגליים רווי אימה, ולמעשי "צעדות המוות", שבהם נחרץ גורלם של עשרות אלפי יהודים. שיירות היהודים מן המחנות הובלו תחת משמרות למרחקים גדולים, בתנאים בלתי אנושיים, כאשר השומרים מתעללים באסירים והורגים אותם בהמוניהם.

המרידות בגטאות:

תכנית של מרד בגטאות כללה כמה שלבים:

א. בהיוודע מועד חיסול הגטו, מתרכזים לוחמי המחתרת ומוציאים כלי נשקם ממחבואיהם מתארגנים עפ"י תוכנית ותופסים עמדות הגנה.
ב. ציבור התושבים מסרב לציית לפקודות, אינו מתייצב במקומות הריכוז לשילוח אל מחנות ההשמדה.
ג. הלוחמים הודפים את הגרמנים המנסים לחדור לגטו.
ד. הלוחמים פורצים מן הגטו, תושבי הגטו מצטרפים לפריצה ונמלטים, חלק נשאר במקומות מחבוא.
ה. הלוחמים מגיעים ליערות – מלחמת גרילה.

כאשר לא היה להם ספק בכוונות הגרמנים להתקוממות אלה אופי זהה, חברי תנועת הנוער היו הכוח היוזם והדוחף והיו התייעצויות עם היודנרטים, היהודים נקראו להתנגדות בזמן הגירוש להריסה והצתת גטאות ובריחה ליערות. המטרה הוצאת היהודים מן הגטאות לא לערוך קרב בתוך הגטאות. בפרשויות מרד מסוג זה הצליחו היהודים להימלט אך עד מהרה הוסגרו או נרצחו ע"י האוכלוסייה היהודית.

מרד גטו וארשה:

במרץ 42 הוקם בגטו וארשה "הגוש האנטי פשיסטי" שקרא למרד נגד הנאצים. באוקטובר 42 הקימו ארגוני ההתנגדות היהודית את "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ. מכאן הפגינו מנהיגי ההתנגדות מנהיגות ומופת להתמודדות עם מצב לא מוכר, תקווה ועידוד מוסרי מכאן ואלך נכנס הגטו לתקופה ממושכת של חישול רעיוני ארגוני בעלות אופן אסטרטגי. ב-18 בינואר 43 הגרמנים החלו באקציה חדשה. אי"ל היה עדיין בלתי מוכן לקרב, הנשק היה מועט, הקבוצות ברובן היו בלתי מזוינות. מאחר שמעטים התייצבו לגירוש, עברו הגרמנים מבית לבית והוצאו בכוח, מאחר שקבוצות הלוחמים לא הצליחו לתקשר ביניהן, כל מי שהיה לו נשק ביד פתח באש על הגרמנים. האש הפתיעה את הגרמנים. האקציה נפסקה אחרי 4 ימים. מרד זה היווה מפנה בתודעת יהודי הגטו, החלו הכנות לזירת התנגדות, הושג נשק, הוכנו בונקרים, הוכנו מחבואים מתוך ההחלטה לא להתפתות לנאצים. הגטו כולו היה שותף למרד, הלוחמים ניצבו בעמדותיהם והקבילו את האויב בנשק חם והמוני אנשי הגטו התבצרו בבונקרים והפגינו בכל התנגדות פסיבית נחרצת. הקרבות התנהלו במשך 4 שבועות. מעתה גבר המאבק, הפעיל נגד הכיבוש הנאצי שירדה קרנו ככוח בלתי מנוצח.

המרידות במחנות:

המרידות במחנות ההשמדה התחוללו ב-3 מקומות – סוביבור, טרבלינקה ואשוויץ. התנגדות מזוינת הייתה גם במחנות הריכוז. התנאים הקשים קבעו את קווי אופיין של המרידות במחנות. המורדים היו מעובדי המחנה, הנשק נלקח משומרי המחנה, צורת המרידות הייתה התפרצות המונית לעבר הגדרות ושדות המוקשים. רוב המורדים נפלו תוך כדיי הפריצה.

המרד במחנה אשוויץ: