הוריקנים נוצרים מעל המים החמימים של האוקיינוסים הטרופיים. תחילתם - במצבור של סופות רעמים המתפתחות באטמוספרה החמה והלחה שמעל האוקיינוסים.

ענני סופות הרעמים - קומולונימבוס שמם - פועלים כמעין "ארובות", הסוחפות לתוכן עוד ועוד אדי מים. אדי המים מתעבים לטיפות. אחר כך, כשהטיפות מגיעות לגובה רב יותר שהטמפרטורה בו נמוכה, הן קופאות והופכות גבישי קרח וחלקיקי ברד. תהליכים אלה מזרזים את התפתחות הסופה.

מצבור כזה של סופות רעמים יוצר אזור של לחץ נמוך - שקע קטן היונק לתוכו אוויר ואדי מים מהסביבה הקרובה אליו. "משאבה" זו מעצימה את הרוחות ואת האנרגיה של המערבולת, ונוצר תהליך של משוב חיובי, שהסופה מגבירה בו את כוחה בעצמה.

כאשר קוטר השקע גדל ל-500 קילומטרים והרוחות עוברות את סף המהירות של 60 קילומטרים לשעה, המערבולת מקבלת צורה ספירלית מוכרת של רצועות עננים המסודרות בצורת פסים המסתחררים לעבר המרכז. הסופה מוכרזת רשמית כ"הוריקן", כאשר הרוחות מגיעות למהירות הגבוהה מ-120 קילומטרים בשעה.

הוריקנים שכיחים במיוחד באוקיינוס האטלנטי הטרופי, בעיקר בעונת הקיץ. הם נוצרים גם במימיו החמים של האוקיינוס השקט, ואז הם מכונים טייפונים. בכל עונה נוצרות בין 60 ל-100 סופות טרופיות, אולם למרבה המזל רק חלק קטן מהן מצליחות להתעצם עד לחוזק של הוריקן. הן נישאות ברוחות המזרחיות אשר נושבות באזור המשווה ונעות לעבר המערב.