תמונתך כה שלוה. את אחרת:קצת גאה ונבוכה שאת-אמימלוה בדמעה ובחיוך מותרתומעולם אינך שואלת: "מי?"
לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אליךמדי יום ביומו ואמרתי: "תני!"את הכל הבאת לי במו ידיךרק מפני שאני - אני
ויותר ממני את היום זוכרתאת יגון ילדותי, ונפשך כבר פתרה:עת תבוא אליך הבת הבוגרת,היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה.
כן. אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך.לא אבכה בחיקךת לא אלחש "אמי!"את תדעי: זה שעזבני היה לי יקר ממך ולא תשאליני: "מי!"