כדי להבטיח את האינטרסים הבריטים במזה"ת, יזמו הבריטים הסכם עם הצרפתים לחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית ביניהם (חלוקת האזורים הלא-תורכים). החלוקה נעשתה זמן רב לפני שהמעצמות כבשו בפועל את השטח. ההסכם היה סודי.

האינטרסים של המעצמות:

בהסכם יש ביטוי ברור לאינטרסים האימפריאליסטים של צרפת ובריטניה. הבריטים למשל רוצים שליטה בדרום א"י כדי להיות קרובים לתעלת סואץ. הצרפתים רוצים השפעה בסוריה ולבנון בגלל אינטרסים תרבותיים וכלכליים. סוכם שהשליטה באזורים אלו תהיה באופן ישיר או עקיף.

תוכן ההסכם:

א. חצי האי ערב יזכה לעצמאות מלאה תחת שלטון השריף חוסיין.

ב. א"י ממערב לירדן תהיה כפופה לנאמנות בינלאומית (משטר חבר הלאומים).

ג. בריטניה תקבל את הנגב, עבר הירדן המזרחי והאזור שבין חיפה לעכו.

ד. סוריה ולבנון ימסרו לצרפתים.

ה. צפון א"י, בקו שבין עכו לכנרת צפונה – יימסר גם הוא לצרפתים.

ו. עיראק תהיה תחת השפעה בריטית.

ז. לרוסיה הובטחה שליטה במצרי הבוספרוס.

הבעיות שעולות מההסכם:

הסכם זה סותר את מכתבי מקמאהון משום שלא נתן את א"י לערבים. ההסכם היה סודי והערבים המורדים לא הכירו אותו. כשהתפרסם לאחר המלחמה, יצר מרירות רבה בקרב ראשי המרד ששאלו איך הבטיחו הבריטים מצד אחד הקמת מדינה ערבית עצמאית על שטחי האימפריה העות'מאנית ומצד שני חילקו את השטח בינם לבין הצרפתים.