שאלת הפליטים היהודים והמאבק על ההעפלה 1947 - 1945
עמדת בריטניה וארה"ב בשאלת הפליטים היהודים (העקורים) באירופה: שר החוץ הבריטי , בווין, הצהיר כי לא קיימת בעיה יהודית כלל-עולמית וכי א"י אינה צריכה לפתור את בעיית הפליטים היהודים מאירופה, עליהם להשאר באירופה. עמדת ארה"ב התבטאה בדו"ח הריסון. הועדה האנגלו-אמריקאית (1946) המליצה כי א"י היא היעד היחיד שיסייע לפליטים היהודים הרוצים לצאת מאירופה. הוועדה המשותפת המליצה להעלות 100 אלף פליטים ואת הנותרים להעביר לבריטניה וארה"ב. בריטניה הסתייגה ממסקנות הועדה. בועדת מורסיון גריידי (1946) אושרה הצעת הועדה האנגלו-אמריקאית להעלאת 100 אלף פליטים ובנוסף הציעה הועדה לחלק את הארץ ל- 4 מחוזות נפרדים בפיקוח נציב בריטי.
טרומן, נשיא ארה"ב תמך בדרישה הציונית להעלות 100 אלף יהודים מיידית וצידד בהקמת מדינה יהודית בחלק מא"י. בתחילת 1947 העביר בווין את שאלת א"י לאו"ם.

עם העקורים היה קרוב ל 8 - מליון איש. המטרה הראשונה של צבאות בנות הברית הייתה להחזיר

את כל העקורים הביתה. חלק מן המחנות הוקמו במחנות ריכוז לשעבר.

בתחילה לא היו מחנות מיוחדים ליהודים אבל בחודש אוגוסט 1945, לאחר ועדת החקירה של

הריסון שהוקמה על ידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לחקר מצב הפליטים היהודים

הוחלט להקים מחנות עקורים מיוחדים ליהודים ובהם שררו תנאים משופרים. בשטחי הכיבוש

הסובייטיים לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סרבו להכיר בכך שמצבם של

הפליטים היהודים שונה ממצב שאר הפליטים והעקורים.

המחנות הוחזקו על ידי ארגון אונר"א של האו"ם ועל ידי ארגון הג'וינט. מספרם המדויק

של היהודים ששהו במחנות לא ידוע. היהודים שהו במחנות לתקופות שבין מספר חודשים

למספר שנים. הבריטים לא אפשרו את עלייתם לארץ ישראל ולכן הם נאלצו להישאר זמן ממושך

במחנות העקורים. החיים במחנות היו קשים, לא הייתה עבודה למעט עבודת שיקום הריסותיה

של גרמניה שעוררה בקרבם דחייה. המזון היה דל והסיכוי לצאת מהמחנה ולהשתקם לא היה

גדול. אבל היהודים השתדלו לנהל במחנות חיים אינטנסיביים, הם הקימו מערכות חינוך

מקצועית, ערכו כינוסים של תנועות נוער ומפלגות, קיימו מסיבות, העלו מופעי תרבות
והכשרה

ועשו הכל כדי לחזור לחיים "רגילים".

בפרק הזמן שבו פעלו המחנות הגיעו אליהם גם יהודים רבים שברחו בזמן מלחמת העולם

השניה לשטחי ברית המועצות וניצלו. לאחר סיום המלחמה, לא רצו יהודים אלה להישאר

המועצות והגיעו לאירופה כדי לחפש ניצולים נוספים מבני משפחותיהם. גם הם הצטרפו
בברית

העקורים. המחנות פעלו עד לסגירתם בשנת 1953/4. כ 2/3 - מיושבי המחנות עלו למדינת
למחנות

ישראל ואחרים התפזרו במדינות שונות בעולם, כשחלקם חזרו למדינות המוצא שלהם.

*-*

משמעותה של הכרזת בווין- יעדי המדיניות הבריטית לפי בווין.
בווין התעלם מקיומה של אומה יהודית השואפת לבנות בית לאומי בא"י על פי ההבטחה שניתנה ב"הצהרת בלפור". בווין ראה עצמו כמי שמשוחרר מההתחייבות שב"הצהרת בלפור". הוא מציע את הישארות ה"עקורים" באירופה, לדעתו אין לחתור להקמת מדינה יהודית: "התחייבנו להקים בית לאומי ולא מדינה". כלומר, בווין רצה לנתק את בעיית הפליטים מבעיית א"י, ולמצוא לפליטים היהודים פתרון באירופה. כן המליץ לשתף את המדינות הערביות בפתרון בעיית א"י ולהמשיך את מדיניות הספר הלבן מ-1939 ולערב את ארה"ב בשאלת א"י.

מבחינה מעשית- הוחלט על הקמת ועדת- חקירה "אנגלו אמריקנית" (אך לפני כן, נשלח האריסון האמריקני נציגו של הנשיא טרומן לחקור בנושא בעיית העקורים באירופה).

העמדה המדינית של ארה"ב ובריטניה למציאת פתרון לבעיית העקורים ולשאלת א"י.
מעורבות ארה"ב בשאלת א"י ובעיית "העקורים":
טרומן ודו"ח האריסון ומשמעותו:
טרומן, נשיאה הטרי של ארה"ב לא התמצא בבעיה הציונית ומולו עמדו עניינים דחופים יותר (המלחמה הקרה). עם זאת, הוא לא יכול היה להתעלם מהעובדה של ניצולי השואה אשר התרכזו במחנות הצבא האמריקני בגרמניה. הוא ראה בה בעיה מוסרית- אנושית ולא פוליטית. לפיכך, שלח את נציגו ארל האריסון לחקור את בעיית "העקורים" תוך התייחסות ליהודים שלא נקלטו בארצות מוצאם. האריסון גרס שבאירופה נשארו רק 100.000 יהודים. הוא לא ידע שאחרים נודדים בדרכים לכיוון נמלי איטליה ע"מ להגיע לא"י. דו"ח האריסון המליץ להעביר במהירות לא"י את כל היהודים שאי אפשר להחזירם לארצות מוצאם, והמבקשים לעלות לא"י.

הנשיא טרומן נעתר ללחץ דעת הקהל האמריקני. ובקש מממשלת בריטניה לאפשר ל-100,000 פליטים יהודים לעלות לא"י. התפתחות זו העמידה את ממשלת בריטניה בדילמה קשה. מצד אחד רה"מ ושריו הבינו שאם יאשרו כניסתם של 100000 יהודים לא"י הדבר יביא להתמרמרות הערבים והדבר יערער את מצב הביטחון בא"י, ואולי במזה"ת כולו בשל הפרת האיזון הדמוגרפי. מצד שני , בריטניה היתה זקוקה לסיוע האמריקני לשיקומה, וממשלת בריטניה לא יכלה להרשות לעצמה לסרב לפניית טרומן.

כתוצאה מן הסבך, הציעו הבריטים להקים ועדה משותפת עם האמריקנים שתחקור את בעיית א"י ותמליץ לשתי הממשלות על הדרכים לפתרון בעיית ה"עקורים" בפרט ובעיית א"י בכלל. הבריטים קיוו לצמצם את הביקורת נגדם, על מדיניותם בשאלת הפליטים על ידי הקמת ועדה משותפת להם ולאמריקנים. בווין קיווה כי האמריקנים יאמצו את הקו הבריטי, יתנו לו לגיטימציה וישתתפו במימון המשך המעורבות הבריטית בא"י.

הוועדה "האנגלו- אמריקנית" מרץ-אפריל 1946 – יוזמה מדינית בריטית ראשונה

ועדה זו הייתה הועדה הראשונה שתפקידה היה לא רק לבחון את שאלת א"י מבחינה מדינית-כלכלית-חברתית מנקודת ראות של העלייה היהודית לא"י (כבעבר), אלא לבחון גם את מצב היהודים בארצות שבהן נרדפו ע"מ לברר את שאלת קיומם שם ואפשרויות הגירתם לא"י או כל מדינה שמעבר לים, וכן ללמוד את שורשי הסכסוך הערבי-ישראלי ולהמליץ על פתרון. יש לציין שבועדה זו ישבו 6 נציגים בריטים ו- 6 נציגים אמריקנים.
בווין האמין כי לפניו 6 נציגים אמריקאים נאיביים, וכאשר יראו מקרוב את משמעות עליית 100,000 היהודים לארץ כנגד הרוב הערבי הגדול בארץ ומסביבה, אשר נכונים למאבק מזוין, הם ימליצו פה אחד נגד עלייתם. ובכך, הם יתנו אישור והסכמה למדיניות "הספר הלבן". אולם, בווין טעה. חברי הוועדה לא היו נאיבים כתקוותו.
-הוועדה סיירה ב"מחנות העקורים" ועמדה על מצבם העגום של שרידי השואה. חבריה התרשמו מנחישות דעתם של רוב "העקורים" לעלות לא"י וסירובם להגר אפילו לארה"ב.
-הוועדה סיירה גם בא"י וגבתה עדויות מהיהודים. מנהיגי הישוב הסבירו לנציגי הוועדה כי לערבים קיימות עוד 6 מדינות ולכן יגרם להם נזק מועט מאשר ליהודים אשר אין להם אפילו מדינה אחת בעולם. היו שהדגישו את הצורך למצוא מחסה ל"עקורים", הזכירו את זיקתו ההיסטורית של העם לא"י והמאמצים לבנות מולדת במשך דורות.
- העדים הערבים היו עוינים. הם טענו כי א"י לא שייכת ליהודים וכי תולדות הישוב היהודי רצופה בניצולו של הפלאח הערבי וכי בעיית הפליטים היהודים חייבת להיפתר שלא במסגרת א"י.
מסקנות והמלצות הוועדה - אפריל 1946 :
למרות חילוקי הדעות הצליחו חברי הוועדה להגיע להמלצות משותפת:
א. יש לאשר מיד רשיונות עלייה ל- 100.000 ה"עקורים" עוד בשנת 1946. יש לפתור את בעיית "העקורים", וכי א"י לא תוכל לפתור את הבעיה, ולכן יש למצוא להם מקלט במדינות נוספות.
ב. בשל השנאה בין שני העמים, א"י לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, וכי יש לעשות הכל שלא יהודים ולא ערבים ישתלטו על הארץ, דבר העלול להביא למלחמת אזרחים. ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בא"י עד אשר יהיה הסכם נאמנות בפיקוח האו"ם, כך תקל על עלייה יהודית בהבטיחה שזכויותיהם ומעמדם של חלקי האוכלוסייה האחרים לא ייפגעו.
ג. המליצה לבטל את "חוק הקרקעות" מפברואר 1940 ולאשר חופש מכירת קרקעות ללא הבדל גזע, עדה או אמונה אך תוך הגנה על הפלאח והאריס הערבי.

משמעות ההמלצות:
סיכומיה אינם ברורים, היו בה הרבה סתירות אך לראשונה נקבעה עמדה ברורה כלפי ה"עקורים". הוועדה הצביעה על האופי הבלתי מוסרי ובלתי חוקי של ה"ספר הלבן" מכאן אמור היה להתבטל הסעיף של עלייה יהודית המותנית בהסכמת הערבים. כן ניתנה המלצה להעלות 100.000 "עקורים" והקלת העלייה גם לאחר בואם של העקורים, על פי תנאי המנדט. נדחתה דרישת הציונים לעצמאות מדינית וסוכלה מזימת הבריטים להביא את ארה"ב להזדהות עם מדיניות "הספר הלבן".
התגובות לדו"ח הוועדה האנגלו- אמריקנית:
הערבים דחו את המלצותיה על הסף.
הישוב והתנועה הציונית : התקשו לקבל את ההמלצות כי רצו להקים מדינה ואילו הועידה לא קבעה זאת. היישוב דרש נחרצות לממש את יישום ההמלצה, להעלות 100.000 "עקורים" וביטול "חוק הקרקעות".
האמריקנים: טרומן פרסם גילוי דעת בו הביע קורת רוח מההמלצה להעלות 100.000 עקורים ומההמלצה לבטל את תקנות "הספר הלבן".
הבריטים: ממשלת בריטניה נקלעה למצב לא נוח לאור תמיכת טרומן בהמלצת הדו"ח ולמרות שהבטיחה לבצע את ההמלצות, היא התנתה תנאים לא ריאליים לקבל את המלצות הוועדה:
-סיוע צבאי אמריקאי לארץ- שליחת כוחות אמריקאים לאזור.
-סיוע כלכלי אמריקאי- לאחזקת כוחות צבא הארץ.
-פרוק כוחות המחתרות היהודיים (הכוונה כמובן לתנועת "המרי העברי"-נובמבר 1946 והמחתרות הערביים, הסגרתם והסגרת נשקם לבריטים. ברור שהישוב דחה את דרישות בריטניה לבטל את פעילות "תנועת המרי העברי".
במקביל המשיכה בריטניה במדיניותה הצבאית, תוך מגמה לחיסול ההתנגדות היהודית בפעולות המחתרת "תנועת המרי העברי" באמצעות:
1. מצוד אחר ספינות מעפילים וגירושם אל מחנות מיוחדים שהוקמו לשם כך בקפריסין.
2. הקפדה על קיום "חוק הקרקעות"-ניסיונות סיכול ההתיישבות בביריה לדוגמה- מרס 1946.
3. הנהגת תקנות לשעת חירום.
4. חיפושים נרחבים אחר נשק בניסיון ללכוד את ראשי ההגנה ומעצר חברי המחתרות האצ"ל והלח"י וקיום משפטים נגדם.