לפני שלושה חודשים אחי הגדול עבר להולנד עם החברה שלו ואחי הקטן עבר לאנגליה (ואפילו מצא עבודה מאוד איכותית). אני מתגעגע אליהם בטירוף, אני נורא קשור לאחים שלי.

יש לנו משפחה מוזרה כזאת, אמא שלי אנגליה שעלתה לארץ והתגיירה (הכי מנומסת שתכירו, ההפך מישראלים, נטו אנגלית בבית) ואבא שלי כורדי הכי ישראלי שיש (קבע, חומוס ושירים יוונים). אז קיבלנו מצד אחד אהבה למקום ומצד שני גם פרספקטיבה על עולם אחר חוץ מישראל.

לאחרונה אני חושב יותר ויותר שאין לי באמת בשביל מה להישאר כאן. אני בן 26, יש לי חברה המון זמן שאני אוהב ורואה עתיד איתה (היא מאוד קשורה לארץ אבל מתאר לעצמי שתעשה את המעבר). למרות שאני לומד תואר שאפשר יחסית לחיות איתו פה, אני עדיין רואה את הירידה הדרסטית ברמת החיים בארץ שאני חושב שאם אני אשאר כאן אני פשוט יעשה טעות של החיים. מבחינתי, כל העניין של הדיור כאן זה סקאם אחד גדול. אני עוד לא מדבר על הטירוף של מחירי הרכבים והדלק ומיסים שהם פי שלוש כי עם זה עוד אפשר לחיות אבל עם משכנתא של מליון שקל שתהפוך להחזר של שתי מליון? מה הולך להישאר לי?

ועוד להוסיף על זה אני לא ממש מתחבר לכל הגישה הישראלית והתרבות כאן, זה פשוט קשה לי כנראה. כשאני בחו"ל אני מרגיש טיפה יותר נעים שאנשים לא בפנים שלי כל הזמן והם לא מתעסקים בעניינים שלא להם. כאן זה טיפה שונה וזה מגיע לשלב שאני אומר לעצמי בלב "די עם הגישה המזלזלת הזאת כבר" בכל מיני מקרים עם כל מיני אנשים. גם העניין הלאומני לא ממש מעניין אותי.

אני מבין יותר ויותר שאין לי על מה להתבכיין כי זה המצב וזה לא הולך להשתנות אז הגיע הזמן להיות פרקטים. אני מתחיל להבין שאני אוכל לחיות מבלי להפוך ליותר "אבא" (לחוץ, עצבני, ישראלי שדפקו אותו כל הזמן ומנסה לדפוק בחזרה) ולהישאר יותר "אמא" (רוגע, שלווה, נימוסים ונחת טיפה מהחיים) אם ורק אם אני מליונר וחי בארץ או שאני חי בחו"ל. הדגש שלי הוא על ההרגשה הנפשית כתוצאה מהלחץ הכלכלי.

יהיה לי קשה בגלל ההורים, המשפחה המורחבת והסבתא היחידה שיש לי. אני פשוט לא רואה עתיד שבו אני חופשי בנפש פה.

אני חושב על הצעד הבא. הוא הולך לקרות בעוד שנה וחצי אבל אני צריך להכין את עצמי ואת הסובבים נפשית. רציתי לקבל עצות מחברים בפורום. מה אתם חושבים? עברה לכם המחשבה הזאת בעבר (לא רק לגבי מעבר אלא בגדול על המצב פה)? מישהו עשה את המעבר ויכול לשתף? האם זה רק בראש שלי?

ואני הכי מבין את כל מה שאתה אומר.. לדעתי המצב פה גם לא ישתנה

אני רואה איך אנשים מתנהגים בכל מיני מצבים ואני אומר אין חומר לעבוד איתו פה.. ועם האנשים האלה אנחנו צריכים לנצח.. באסה רצח

תעבור על האשכול ש DorBoss פתח תראה מה רשמו לו

אני גם מסתכל על כל מה שאני עברתי.
עשיתי 3 שנים צבא, אח"כ 2.5 שנים בגרויות, שנתיים פסיכומטרי, הוצאתי ציונים מטורפים בכל בזבוז הזמן הזה ועדיין לא התקבלתי לרפואה. אלו דברים שבחו"ל אף אחד לא צריך להתמודד איתם. וכל זה בשביל מה? בשביל שאעבוד אין ספור שעות ואקבל יחס מזלזל מהמטופלים?
בסוף התקבלתי לרפואת שיניים וגם כאן אני מסתכל על הכיתה, שני שליש הם ערבים בני 20-21 שלא עשו צבא בכלל, וגם הכיתה של רפואה מלאה בערבים בני 20.
חוסר הצדק הזה כמובן גורם לשנאה כלפי מי שמאפשר את כל זה - המדינה.
אני רואה כמה רופא שיניים מרוויח בחו"ל וכמובן זה לא יוצא דופן, בארץ מרוויחים הרבה פחות.

הקושי הוא שאני כן קשור למשפחה שלי, משפחה מאוד קטנה, ואני לא רואה איך אני עובר לבד לחו"ל.

כל מי שאומר לך ״אתה תלך ותחזור זה שונה לגור שם״ - זה תקף אליהם בלבד משום שנכון מי שחלק מהתרבות ומרגיש שייכות אז כן פה טוב לו, אני כמו שאמרת, עם תרבות קצת אירופאית שונה וכן רואה את עצמי משתלב במקום אחר לעד.

אז באמת תלוי בתרבות שלך כל העניין של אתה עוד תחזור אתה עוד תחזור.

יש לך אזרחות אירופאית כבר.. אני בעד כמובן

אבל שמע, זה בעיקר הזלזול, ומלבד הזלזול, זה השפה, אני אוהב את השפה העברית, היא שפה יפה ללא ספק, אבל בגלל הסלנג היא נהייתה מאוד מזלזלת, אתה מדבר עם אנשים היום ואתה מרגיש כאילו אתה מדבר עם תלמיד תיכון, אין תרבות דיבור ונימוס.

שמע יש אנשים כאלה בכל העולם, רק לפני שבוע פגשתי מישהו קנדי, הוא מצחיק והכל אבל פשוט התנהגות מגעילה ודיבור מגעיל, כאילו שלא עדכנו אותו שאנשים הם לא עבדים שלו - וזו צורת הדיבור של ישראלים היום, כאילו אתה חייב להם משהו.

ושמע אני לא מתיימר להיות מושלם, אני מאוד ישיר עם ההומור שלי, ויש אנשים שיאהבו את זה או שלא, אבל זה אני, ולא מצפה שכולם יאהבו אותי.

אגב, מה שאנחנו חושבים על ישראל וישראלים לא שונה מכל מדינה אחרת, האוסטרלים יש להם ביקורת על עצמם וצרפתים גם כן ואיטלקים וגרמנים.
אני תמיד שומע אנשים מתלוננים על המקום שבו הם גרים והאנשים ועל זה שהם לא מתאימים למקום מגוריהם, הנה עוד עובדה מעניינת, המון אירופאים עוברים ממדינה למדינה כי הם לא אוהבים את מדינה שבה נולדו ואת האנשים בגלל המנטליות, עוד עובדה מעניינת, רק ישראלים מנסים להסביר ולתרץ את הסיבה שעזבו את ישראל או רוצים לעזוב את ישראל.

חרא בישראל, חרא בגרמניה, חרא בארה״ב, חרא באנגליה, אנשים. לאו דווקא אוהבים את המדינות שלהם ואנשים עוברים מדינות ואף אחד לא מסתכל עליהם בתור נפולת של נמושות כמו בישראל.

בכל מקרה... כן, לי עוברת המחשבה לעבור לקנדה. אמנם חצי משפחה (מהצד של אבא) גרים בארה׳³ֲ³ײ²ֲ´ב, אבל בדקתי את האופציות ואין לי דרך ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´קצרה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ להשיג גרין קארד, שלא לציין אזרחות. אני יודע שנכון להיום, הדרך הכי ריאלית להגר לארה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ב היא ע׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´י השלמת תואר בישראל ומציאת עבודה רצינית בארה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ב. הדרך האחרת היא לסיים תואר, להגר לקנדה ומשם הדרך לארה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ב סלולה. בכל אופן קנדה או ארה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ב, סה׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´כ מדינות מאד דומות. עכשיו שמע, אני מכיר כמה וכמה אנשים שירדו מהארץ... רובם חזרו אחרי כמה שנים. כמו שמישהו אמר, שאתה מתגורר בחו׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ´ל בין אם זה עבודה או טיול ארוך טווח, אתה מקבל ראייה שונה על הארץ ובאמת ניכרת תחושה של אי שייכות. אני אישית מרגיש קושי לא לראות/לשמוע את ההורים שלי לתקופה ממש ארוכה. זה כמובן תלוי בקשר עם ההורים ועד כמה הוא טוב. לגבי תחושת הגועל שמקבלים שחוזרים לארץ? כן יש בזה משהו.