יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן (או בתאריך סמוך לו), מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום זיכרון זה נקבע על ידי הכנסת בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959.

בתחילה הנהיגה הכנסת בשנת 1951, יום זיכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.

תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעת החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי‏‏ מונעים מיום כ"ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:

* אם חל כ"ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ"ו בניסן.
* אם חל כ"ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ"ח בניסן (כלל זה הוחל משנת תשנ"ז-1997).

סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון:
ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.
קביעת התאריך של יום הזיכרון

סביב קביעת התאריך שייוחד ליום הזיכרון התנהל דיון שעיקרו איזה יום יוכל לסמל את תקופת השואה. כאשר התנהל הוויכוח סביב השאלה הזו, הגישה לגבי זיכרון השואה הייתה להלל את האתוס של היהודי הלוחם, את אלו שנאבקו בנאצים. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שכללה בזיכרון השואה גם גיבורים מסוג אחר - אלו שעמדו בזוועות המלחמה וקידשו את החיים, ילדים שהבריחו מזון וכדומה. בשל כך, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן - תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. ‏‏ מרד גטו ורשה החל עקב נסיונו של יורגן שטרופ לרצוח את כל תושבי הגטו במועד זה, ולהגיש "הישג" זה לפיהרר ליום הולדתו (על-פי התאריך הלועזי). מכיוון שכך יש סמיכות זמנים בין יום השואה ויום הולדתו של היטלר, ולכן אחת לכמה שנים השניים אכן מצטלבים.

סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

יש הרואים בקביעת הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, כבחירת תאריך חלופי לזיכרון השואה, שיש בה אף התנגדות מסוימת לאתוס הזוכר דווקא את הלוחמים (בבחירת התאריך המקביל לפרוץ מרד גטו ורשה). תאריך זה של עשרה בטבת פורסם על ידי הרבנות שנתיים קודם לכן (כבר בשנת 1949) מתוך ראיית השואה כחורבן המודרני. לאחר מכן התקשתה הרבנות לקבל את התאריך של יום השואה מאחר שההלכה, לפי דעות אחדות, אוסרת להתאבל בחודש ניסן.

להמשך הפרטים לחצו כאן.

קריאה מעניינת