בביד ד', פותח המשורר באנחה "אהה אחי" המביעה צער, הדובר בשיר שיושב מול אחיו, סמוך לקברו מספר לו כי כאב פטירתו לא מתיישן כפצע שאינו מגליד..
הכאב שהוא חש על מות אחיו זהה לכאב של יום הפטירה.

לאחר מכן, עובר המשורר לסדרה של פניות בגוף ראשון "אני" ותשובות בגוף שני "אתה"..
אני אצא לקראתך, אבוא לפגוש אותך, אך אתה לא תוכל לבוא לפוגשני..
אני אשמח בקרבתך אך אתה לא תוכל עוד להביא שמחה.
עוד אומר המשורר כי לא יוכל לראות את פני אחיו, אלא רק בתמונות, בזכרונות.. ואילו האח המת לא יוכל לראות את אחיו בכלל, גם לא פיזית..
וכל זה, מהסיבה שכשם שהיא פשוטה, כך מצערת, שהאח המת לא יחזור שוב, והוא נח בקברו.

לקראת הסוף (בית 11), המשורר מחדש את פנייתו לאח שנפטר ואומר שהוא אחיו ההבכור הן מאב והן מאם, דבר המוכיח את הקרבה שאינה רק נפשית כי אם פיזית. כמו כן, הדובר מברך את אחיו ומאחל לו שיזכה לנוח על משכבו בשלום.
לאחר מכן, עורך האח טקס השכבה (או יש שיגידו אשכבה..), לנשמת אחיו ואומר כי רוח הבורא תנחה את נשמתו בגן עדן.

לפני שנפרד המשורר מאחיו, הוא אומר לו שהוא חוזר למקומו, אך אחיו נשאר סגור בקבר.. אומר בעצם, שהוא עוד יתעורר וישן אך אחיו, אחיו ישן לנצח, עובדה כואבת המביעה את געגועי המשורר.

המשורר חותם את השיר בהצהרה שעד פטירתו, תבער בו אש הפרידה מאחיו.

מכל הנאמר לעיל, נראית קירבת המשורר לאחיו, זאת מפני שהוא מוכן לעבור מרחקים גיאוגרפיים ומכשולים פיזיים וכל זאת במטרה פשוטה והיא להתרצות עם אחיו, להתפייס עימו. האח מעוניין שאחיו ישכב על משכבו בשלום וינוח, הוא כואב את פטירתו במשך שנים ומרגיש כי אש הגעגועים גורמת לכוויות בליבו, השורפת אותו כביום פטירת אחיו. לעיתים נדמה, כי הדובר לא מוכן להשלים עם מות אחיו וקשה לא להסתמך רק על זכרונות "ולא אראה תמונתי ולא תראה תמונתך".
כמו כן, המשורר כואב את העובדה שאזכרה נערכת מידי שנה, ואחריה חייהם של כל הקרובים נמשכים כאילו דבר לא השתנה, רק הוא נשאר כואב את מות אחיו, הוא חסר מנוחה והגעגועים הם כפצע שלא מגליד.
המשורר מסיים באופן מסעיר, מדבר על אש, על להבות שלא כבו לעולם כי אש הפרידה מאחיו עדיין בוערת בו ותמיד תבער בו.