רקע

לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הקשרים בינה לבין הגדה המערבית, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.

האינתיפאדה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. רבין שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו בייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו בכך שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לעומתו בצד הפלסטיני, ראה ערפאת במהלך האינתיפאדה בעליית כוחו של ארגון החמאס שערער על עליונותו של אש"ף. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שארגון החמאס שצמח מתוך השטחים הפלסטינים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות. בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד האמריקאים, היה מעמדו בשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואלצייה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.

בשלהי האינתיפדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם פלסטינים שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בועידת השלום במדריד (1991). בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות, שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין, ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית לא הביאו להתקדמות של ממש.

רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992 לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. במהלך שנת 1993, סגן שר החוץ יוסי ביילין יזם שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו. אלה נעשו ישירות מול הנהגת אש"ף, זאת למרות שמפגשים עם צמרת הארגון היו אסורים על-פי החוק הישראלי באותה עת. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שאישר להמשיך בהן.
ההסכם הראשון

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי יוהאן יורגן הולסט.

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל:

הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אש"ף:

הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף.
התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל.

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי"‏. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין המהוסס, כאשר קלינטון דאג לכך שערפאת יימנע מלנשק, כמנהגו, אותו או את רבין.
תוכן הסכם אוסלו

בהסכם אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ויריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.

לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.
המשך הסכמי אוסלו
שלט אזהרה בכניסה לשטח A

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הפרוטוקולים הכלכליים של פריז, 29 באפריל 1994
הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994)

הסכם טאבה (אוסלו ב')

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה"‏. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

בנוסף גויסו כ-10,000 פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו אלפי רובי AK-47 (קלשניקוב) (שנלקחו כנשק שלל במהלך מבצע שלום הגליל מאש"ף עצמו).

ב-6 באוקטובר התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן‏. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת".

ב-4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס הוביל את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.
תקופת ממשלת נתניהו ואחריה

בבחירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.

ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון, בו נקבע בנוסף מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס, אך לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דיוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)). אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.
גרפיטי בבקעת הירדן עם הכיתוב: "פושעי אוסלו לדין"
דעת הקהל
בישראל

אימוץ הסכמי אוסלו שכללה שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היה שינוי מוחלט במדיניות ישראל אשר סירבה עד אז לנהל שיחות עם ארגון הטרור אשר אמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

כשנודעו לציבור הרחב, הציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגבי הסכמי אוסלו. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

ב-4 בנובמבר נרצח יצחק רבין על ידי איש ימין קיצוני, יגאל עמיר, אשר ביקש למנוע ואף לעצור את התקדמות ההסכם.

קיימת מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים קיבלו את ההסכם מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים גם את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו ולגורמים ערבים אחרים, שבהן השתמש במונח ג'יהאד ורמז שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. טוענים אלו מביאים את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור‏. ההתנגדות להסכמים התחזקה בשל התגברות פיגועי הטרור לאחריהם, פיגועים שגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר במהלך האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993-1996‎), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989‎-1992).

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו כי הישראלים אינם ממלאים אחר ציפיותיהם ואינם מפסיקים את הבנייה בהתנחלויות וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הטרור בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו בססמה "יתנו יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", אשר התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינים מההסכם. לטענתם, הקיפאון במשא ומתן על הסדר הקבע גרם לקריסת השלבים בתהליך שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה‏‏.

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי‏. בנימין נתניהו טען ששמעון פרס אמר לו שהסכם אוסלו היה שגיאה והתבסס על הנחה כלכלית שגויה‏

ב-2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו וזאת בהסכמה עם הפלסטינים.
נאום יוהנסבורג

ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג, בערך חצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, הסכם שאותו הפר.
בקרב הפלסטינים

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם, בין השאר בטענה שישראל לא הבטיחה לחדול מבניית התנחלויות. ביום חתימת ההסכם שודרה בטלוויזיה הירדנית הקלטה של יאסר ערפאת בו הוא מסר לעם הפלסטיני שהסכמי אוסלו הם רק חלק מתוכנית השלבים של אש"ף לשחרור פלסטין וביטול הציונות בכל דרך. חצי שנה לאחר ההסכמים, נאם ערפאת ביוהנסבורג ובין הדברים השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה וקרא לעמי האסלאם להתאחד בג'יהאד לשחרור ירושלים.

ארגוני הסירוב, כמו החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. אליהם הצטרפו גם גורמים באש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. בין היתר טענו המתנגדים שכלפי ערפאת שהוא הסכים לחתום הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, פתרון בעיית הפליטים ומעמד ירושלים בסופו וזאת בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטינים ממקום מושבו בתוניס.

אבו מאזן אמר בשנת 2003 שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"‏.
בעולם

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. גם בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי הסכמי אוסלו. אחד מחברי הוועדה פרש מהועדה כאות מחאה על מתן הפרס ליאסר ערפאת.

איראן כספונסרית של החמאס, הג'יהאד והחזבאללה אימצה גישת נגד הסכם השלום, ואף קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. להסכם עזה-יריחו קראו באיראן "כתם בושה" ו-"בגידה חסרת תקדים".

לקריאה מהמקור כנסו לאתר ויקיפדיה.

בכללי ההסכמים האלו שבמסגרתם יצחק רבין אמר: "עומק הנסיגה כעומק השלום", וכשלא הפסיקו להירצח יהודים למרות ההסכמים (שבמסגרתם נמשכה ההסתה) הוא אמר שאלה "קורבנות השלום". אז הסכמי אוסלו גבו מאיתנו יותר מ-2,000 "קורבנות שלום" ועדיין ממשיכים לגבות קורבנות על הסכמים שהערבים לא כיבדו אותם מהשנייה הראשונה ובעוד הם נחתמו, היה פיגוע בישראל.

נקווה שיבוא יום (נראה לי שזה יהיה עם ביאת המשיח, אם הוא בכלל יבוא) שבו יהיה שלום עם הערבים.