20.1.1892 השמועות על המורה המוזר לחינוך גופני שהגיע מקנדה עשו כנפיים בספרינגפילד קולג' במסצ'וסטס, ולא פסחו על אוזניו של ג'יימס סטבינס, השרת הוותיק, שלא הופתע כשהאיש דפק על דלת חדרו ובפיו בקשה לא קונבנציונאלית. "אין לי קופסאות ריקות בגודל שאתה מחפש", ענה לו סטבינס, "אבל אם זה עוזר לך, יש לי שני סלי אפרסקים ישנים במחסן".

ג'יימס נייסמית' העדיף קופסאות, אך הסכים להתפשר. כבר בגיל צעיר למד לקחת מה שהחיים נותנים. הוא היה בן תשע כשהוריו מתו ממחלה, ובן 15 כשדודו פיטר — עמו עבר להתגורר יחד עם אחיו — החליט שזה הזמן עבורו להפסיק ללמוד ולהתחיל לעבוד במחסן עצים בפאתי קוויבק. במשך חמש שנים ניהל נייסמית' שגרה של עבודת כפיים, רק כדי להתעקש לבסוף להעניק למוח קצת נחת; חרף התנגדות דודו השלים את שנות הלימודים החסרות וקיבל מלגה מלאה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול.

כשסיים תואר ראשון בפילוסופיה ועברית המשיך נייסמית' ללימודי תיאולוגיה, לפני שביצע הסבה לחינוך גופני. בדיעבד, רצונו לשלב בין אהבת האל לחיבתו לספורט גרם לכך שתוך זמן קצר יחסית עמד בפני מבחן אמונה בסדר גודל של עקדת יצחק. בכיר קנדי באיגוד צעירי הנוצרים (ימק"א) שמע על משרה פנויה עבור מורה לחינוך גופני בספרינגפילד, ושלח את נייסמית' בן ה־29 לגוב אריות מפוצצים באנרגיות. "הימק"א לא היה מקום של חסודים, אבל בדצמבר 1891 קיבל לידיו נייסמית' את מה שניתן לכנות רק ככיתת חינוך גופני מהגיהינום", כתב אלכסנדר וולף בספר "משחק גדול, עולם קטן", "שני מדריכים אחרים ניסו ונכשלו להשליט סדר ב־18 צעירים סוררים, רובם שחקני ראגבי ופוטבול שמחכים לפתיחת העונה".

כדי לשרוד את החורף בלי לאבד את שפיותו — או את עבודתו — נדרש נייסמית' להיות יצירתי. במקרה הזה, יצירתיות נולדה מתוך הכרח; שמו של ד"ר לות'ר גוליק אולי נפקד מדברי הימים של הכדורסל, אבל אם נייסמית' הוא אבי המשחק, גוליק הוא הסבא. מתוקף תפקידו כמפקח על בתי הספר לחינוך גופני הטיל על נייסמית' את המשימה להמציא משחק שניתן יהיה לשחק באולם ושיצליח להכיל את ההורמונים הגועשים של חניכיו בחודשים הקרים. "הרגשתי שהיכולת שלי לעמוד במשימה או להיכשל בה תהפוך לרגע קריטי בחיי", כתב ביומנו נייסמית', שניסה בתחילה להתאים כדורגל ופוטבול לאולם. כמה צלעות שבורות ומספר איבודי הכרה לאחר מכן, היה ברור שזה לא עובד. "תליתי תקוות בשני המשחקים הללו והם אכזבו אותי", כתב, "בצעדים כבדים חזרתי למשרד, צנחתי על כיסאי וטמנתי את ראשי בידיי. הייתי מדוכדך ומיואש".

למאמר המלא, במקור: http://www.haaretz.co.il/sport/nostalgia/.premium-1.2827952
עוד כמה פרטים על האיש: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92'%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%A1_%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%AA'

ולטובת מי שמעדיפים "לוותר על הספר ולהמתין לסרט" - הנה "סוג של":