אריה אפריקני
אריה אסייתי

אורך בוגר: עד 3 מטר
גובה כתפיים: כ-1 מטר
משקל: עד 250 ק"ג
מספר הוולדות: לרוב 2-4
מקום חיות: אזורים סלעיים, חורשים וסוואנות
מזון: פרסתנים, פגרים שנגנבים מידי טורפים אחרים
חברתיות: חי בלהקה ובזה שונה מיתר החתולים
שיטת ציד: לרוב ממארב משום שאין ביכולתו להתחרות עם טרפו בריצה
הכרזה על נחלה: שאגות רמות, הזלפת נוזל מיוחד המצוי בבלוטה באחורי גופו.
האריה הוא החיה שמעוררת אצל האדם את תחושת ההערצה העזה ביותר ועם זאת גם יראה עמוקה. בפי בני התרבות המערבית הוא מכונה "מלך החיות", ובאגדות רבות הוא מתואר כשליטם הבלעדי של בעלי החיים על פני אדמות. אצל עמים עתיקים שימש כאל והוא אף מהווה את סמלה של ירושלים, עיר הקדושה לשלושת הדתות הגדולות.

אריות היו מהחיות הראשונות שהחזיק האדם לצידו. הם ניתנים לאילוף ובעבר היו מצויים בארמונות מלכים וגודלו גם במקדשים. בימינו משמשים הם עדיין בקרקסים נודדים. ככל הנראה, כוחו האימתני, שאגתו הנשמעת למרחקים, מראהו האציל בעל הרעמה ומפגשים אכזריים בין הבריות לאריות הם אלה שעוררו את ההשראה לגבי מקומם של בעלי חיים אלה בתפיסת עולמו של האדם כבר בימים קדומים.

לכך יש להוסיף את תפוצתם הרחבה של האריות אשר בעבר נתקיימו גם בדרום אירופה, בחלקים נרחבים של אסיה וכמובן באפריקה. כיום נותרה אוכלוסיה שרידית באסיה, בשמורת יער גיר בהודו המונה כמה מאות פרטים בלבד של התת מין האסייתי ואוכלוסיות שונות באפריקה. האריות החלו להיעלם מן המזרח הקרוב לפני כאלף שנים ומארץ ישראל מאוחר יותר בעת מסעות הצלב. באותה תקופה נעלמו גם האריות מאירופה כולה וכיום מרבית אוכלוסייתם מצויה באפריקה, בעיקר במזרח היבשת ובדרומה. תת המין האסייתי הידוע לנו כיום הוא ככל הנראה זה שמוזכר בכתבי הקודש ובספר התנ"ך. באפריקה מצויים האריות באזורים שונים וכמעט שאין שוני התנהגותי או הבדלים במראה בין תתי המינים הידועים, מלבד גוון או אורך הרעמה. ובכל זאת, אריות אסייתים נוהגים לשחות במים עת חוצים הם מכשולי מים ואילו אריות אפריקה נרתעים מן המפגש עם המים אם כי באופן מולד, כולם מסוגלים לשחות. יתכן שישנם הבדלים נוספים אולם ההשוואה קשה משום האוכלוסייה הדלילה בהודו לעומת הזמינות הרבה של הפרטים באפריקה.

האריה שייך לסוג פנתר במשפחת החתוליים שבסדרת טורפי יבשה. הטיגריס עולה עליו בגודלו ומבחינת הגודל, האריה הוא השני בסוג פנתר, לפני היגואר והנמר בהתאם. החתולים הם הטורפים המשוכללים ביותר וכל מזונם הוא בשר בלבד. הם מותאמים לציד בצורה עילאית וטובה יותר מכל טורף יבשה אחר.

הזכר שונה מן הנקבה במראהו, בהיותו בעל רעמה, המכסה את ערפו וכן חלק מגופו הקדמי. הוא גדול יותר ושאגתו מגיעה למרחקים בעצמתה. הנקבה אינה שואגת. צבע פרוותם חום-צהוב. ראשם גדול וזנבם ארוך, ובקצהו ציצית שער. אצבעות רגליו מכילות כריות, שאליהן מוכנסים הטופרים, כשהם במנוחה, ונשלפות בשעה שהם אורבים לטרף.

האריה צד פרסתנים גדולים דוגמת הזברה והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאים ואנטילופות ולעיתים ינסה כוחו מול תאו, אך זאת יעשה רק במצוקה, כאשר לא ימצא בסביבה אף טרף זמין להשביע את רעבונו. כמחצית ממזונו ישיג האריה משימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו בכך שיטול מהם את בשר צידם. לפיכך נהוג לומר שהאריה הוא גם אוכל נבלות מלבד טורף של ממש. במיוחד סובלים מזו התנהגותו הברדלס והתנים.

האריות חיים בלהקה ובה מתקיים מדרג חברתי יעיל למדי. הזכרים הם השליטים ותפקידם הוא לזווג את הנקבות וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. תפקידן של הנקבות (הן הלביאות), הוא לצוד את הטרף וכמו כן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. בבוא היום, עת יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה. גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף ובתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם. בגיל בוגר יותר, אין לאריה אויב טבעי והוא ניצב בראש מארג המזון, הן באפריקה והן באסיה לצד הטיגריס. (היגואר באמריקה הדרומית משני לאנאקונדה לאחר שנמצא כי הנחש הענק לוכד יגוארים עת חוצים הם מקווי מים). מגיל חצי שנה ואילך מתמקדת האם בלימוד הגורים המתבגרים את שיטות הציד עד אשר בגיל שנה ומחצה יחלו הם להתלוות לאם במארבים ואחר במרדפים עצמם.

זכרים צעירים שגורשו מהלהקה מוצאים עצמם מתאגדים יחדיו בדרכם החדשה, בדרך כלל מדובר באחים או בקרובי משפחה. מעתה ואילך הם מחויבים לצוד כדי להתקיים, אולם הם ישתמשו בעוצמתם הפיזית גם כדי להשתלט על טרף לא להם. באם חברי הלהקה הצעירה לא ייפגעו באופן ממשי במהלך השנים יוכלו הם בשנת העשור לחייהם, כאשר הם בשיא כוחם וכושרם, לנסות ולהבריח זכרים מבוגרים למדי מלהקה אחרת בה יתקלו. באם יצליחו, ישתלטו הם על הנקבות ויטרפו את גוריהן. טריפת הגורים, הנראית בעיניים של בן תרבות כמעשה אכזרי מאין כמוהו, היא למעשה דרך ביניים של הזכרים להעביר את מטענם הגנטי הלאה בדורות (שזו בעצם מטרתם היחידה של כל היצורים החיים).

בניגוד לאמהות בבעלי חיים אחרים שנכנסות למצב עקה בעקבות טריפת צאצאיהן, הרי אצל הלביאות פני הדברים הפוכים והן, בתהליך הורמונאלי מסובך, מתחילות להראות סממני התייחמות בחלוף יממה. ההזדווגות מתנהלת בשכיבה פעמים רבות בעת שהזכר והנקבה מתרחקים מעט ממקום מרבצם של חברי הלהקה. כעבור פרק זמן של שלושה חודשים תמליט הלביאה מזוג גורים ועד שישייה וחבריה החדשים של הלהקה שזה לא מכבר הצטרפו אליה יהיו לאבות טריים. פרוות עורם של הגורים מכוסה כתמים כהים הנעלמים עם התבגרותם. בדרך כלל תמליט הנקבה שוב רק כעבור שנתיים.

לאורך תקופה של כמה שנים, יהיו האריות בלהקה כמלכים שמזונם מובא אליהם מבלי שכמעט יעשו דבר בכדי להשיגו. הלביאות הן אלה שינהלו את הציד ומעניינת למדי סוגיית התקשורת ביניהן, בכל הקשור לטרף המיועד. הן מחליטות מראש על זהות הניצוד ובדרך כלל מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב. הן מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או שמה נראית כחולה או חלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק ביניהם. המרדף מתחיל באותה עת שהקורבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה וכל תפקידה יהא להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף. סיכויי ההסתברות להצלחה בציד הם נמוכים והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהעדר האמהות האחרות וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקורבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה ובניסיון הבא יש ויצליחו. ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים אולם הלביאות כה חזקות, שמסוגלות הן לשבור את מפרקתה של החיה בעת שיזנקו אליה. לאחר המתת הטרף יגיעו שאר חברי הלהקה ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד ורק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מן השאריות. משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים שלושה. מסוגלים הם לצום אף שבוע, אך כשאר החתולים תלויים הם במקור שתייה זמין. ישנה סברה שבגיל מבוגר נעשים האריות ציידי אדם בגלל הקלות היחסית שבהשגת מין טרף שכזה, אך ככל הידוע מדובר במקרים נדירים ביותר.

במהלך השנים תתקל הלהקה בניסיונות חוזרים ושבים של זכרים אחרים להשתלט עליה עד אשר תצלח ידם של הזרים והאריות הותיקים ימצאו עצמם מגורשים. גם נקבות לא פוריות או שאינן מסוגלות עוד לצוד מגורשות מן הלהקה, בדרך כלל אל מותן. אריות בגיל מתקדם איטיים יותר וגופם פחות גמיש ובהתאם לכך, פוחתים עד מאד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. משנעשו חלשים, לא יוכלו עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים מנומרים שיגנבו מהם את טרפם - כפי שהאריות בימי בכרותם נהגו כלפיהם באותה מידה. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם משום חולשה ורעב וכמו טורפים רבים, מתקשים הם להגיע לגיל מתקדם משום התחרות העזה שבטבע. זכרים ימותו בגיל 15 בממוצע והנקבות כמה שנים מאוחר יותר.
לדאבון כולם, תת המין האסייתי מוצא את מותו אף בגיל צעיר יותר ובנסיבות לא טבעיות כלל וכלל. בניגוד לבעלי חיים אחרים שניצודים בשל בשרם או פרוותם, מתקיים ציד האריות במשך כל הדורות אך ורק בכדי להראות את עוז רוחו של האדם מול החיה הפראית שבטבע. ברבות הימים נדחקו האריות אל חצי אי בתת היבשת ההודית ושם נתקיימו באין מפריע עד אשר הוכנס הנשק החם על ידי השלטון הבריטי להודו. חיילי צבא הוד מלכותה הצליחו כמעט להכחיד את האוכלוסייה כולה אך בטרם תשיג ידם את אחרון האריות הוכרז מקום מפלטם כשמורה. כיום מנסים לשמר את האוכלוסייה השרידית אך הקושי הוא רב, וזאת משום שבאזור השמורה רועים ההודים את צאנם. האריות, בניגוד לטיגריס הבנגלי, שגם הוא מצוי על סף הכחדה, אינם טורפי אדם ולא מהווים בדרך כלל כל סכנה, אולם בנוכחות הבהמות מתרחשים לא פעם מקרי טריפה והתושבים המקומיים מנסים ואף מצליחים להרעיל את האריות באין מפריע מצד הרשויות וכך הולך ופוחת מספרם. בעבר, סברו מספר חוקרים כי למעשה נדחק האריה מסביבתו על ידי הטיגריס הגדול יותר (הטיגריסים הגיעו לדרום אסיה מסיביר – כלל ברגמן) אך לטענתם אין כל אישוש ובלי כל ספק, ידו של האדם נושאת באשמה. כיום מנסים לשמר גרעין רביה במספר גני חיות נבחרים בעולם ונראה כי אם יוחלט על שחרורם מחדש בטבע, תמצא להם סביבה חלופית.

בניגוד מוחלט למצבם בהודו, נהנים האריות האפריקנים מעדנה מסוימת. הממון הרב שזורם מכיסי המבקרים בפארקים הלאומיים, הביא לפיקוח הדוק מצד השלטונות בכל הקשור לציד בלתי חוקי, וכל עוד תהווה התיירות משאב שמייצר הון עבור הקופות המדוללות של מדינות היבשת, לא צפויה סכנה לאריות, שליטי הסאוונה.