אנתיפאדה

Intifada

אנתיפאדה (ערבית: "התנערות"), שם כללי לגל של התפרצויות מחאה, בדרגות שונות של אלימות, מצד ערביי השטחים שנכבשו על-ידי ישראל ב-1967, נגד הכיבוש הישראלי בכלל ונגד ההתנחלויות בשטחים אלה בפרט. האבחנה המקובלת מבדילה בין האנתיפאדה הראשונה (החלה ב- 1987) ל אנתיפאדת אל אקצ ( החלה ב-2000)

האנתיפאדה הראשונה

אמנם ב-1984-1987 גברו התפרצויות האלימות בגדה מהערבית וברצועת עזה, בלא שימוש בנשק חם, ורבו הפגנות ההמונים, אך רק למן תחילתה של האנתיפאדה, היו התפרצויות אלו לגל בלתי-פוסק של אלימות ועימותים. האנתיפאדה החלה בדצמבר 1987 ובאה לידי ביטוי בעיקר בהפגנות המונים, בחסימת צירי תנועה וביידוי אבנים על כלי רכב של ישראלים. בדרך כלל לא נעשה שימוש בנשק חם, אם כי ב-1991 ניכרה עלייה באירועים של ירי. למן תחילתה ועד סוף 1991 נהרגו בידי כוחות הבטחון יותר מ-750 ערבים פלסטינאים, וכ-500 בידי הערבים הפלסטינאים עצמם, בעיקר בשל חשד בשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל. כמו כן נהרגו בה כ-80 ישראלים - אנשי צבא ואזרחים, בהם כ-50 בתחומי הקו הירוק.

בראשיתה היתה האנתיפאדה התפרצות לא-מאורגנת של הפגנות, שביתות ומעשי אלימות במקומות שונים בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל עד מהרה התארגנו יוזמיה במקומות השונים, במסגרת יחידה שנקראה "הפיקוד העממי המאוחד של ההתקוממות", ולא עבר זמן רב בטרם נעשת יחידה זו חלק מאש"ף . מאז ואילך היתה האנתיפאדה מכשיר בידי אש"ף לקידום מטרותיו.

האנתיפאדה נחשבת גורם מרכזי בשבירת הסטטוס קוו המדיני באזור ובפתיחת שיחות השלום בשלהי 1991 בוועידת מדריד . היא עוררה ויכוחים קשים בציבור הישראלי - בעיקר לנוכח האמצעים שנקטו זרועות הביטחון כדי לדכאה ולנוכח מספרם הרב של הפלסטינאים שנהרגו במרוצתה, בהם קטינים.

הסכם אוסלו שנחתם בספטמבר 1993 שם קץ לאנתיפאדה, אם כי ארגוני הטרור הפלסטינים שהתנגדו לו, ובעיקר חמאס, המשיכו בפיגועים במטרה לסכלו.

אנתיפאדת אל-אקצה

ב-29 בספטמבר 2000, לאחר כישלונן של שיחות קמפ דייוויד בין אהוד ברק ויאסר ערפאת , פרצה האנתיפאדה מחדש ויחסי הפלסטינאים ומדינת ישראל חזרו למסלול האלימות. את גל האלימות שהחל בתאריך זה נהוג לכנות "אנתיפאדת אל-אקצה", שכן העילה שניתנה בשעתה לחידוש האלימות היתה ביקורו של אריאל שרון , (יו"ר האופוזיציה דאז), בהר הבית. לאחר הביקור פרץ גל מהומות אלימות בקרב הפלסטינאים ביו"ש ועזה וכן בקרב אזרחי ישראל הערבים ("מהומות אוקטובר "). גל זה היווה למעשה את פתיחתה של אנתיפאדת אל אקצה.

הקישור הסיבתי בין הביקור לפריצת האנתיפאדה שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית ויש הרואים בביקור עילה מקרית ששימשה את הפלסטינאים לחידוש המאבק האלים במדינת ישראל.

במהלך האנתיפאדה יזמו הפלסטינאים אלפי תקריות אלימות מסוגים שונים: ירי בנשק חם, הנחת מטעני חבלה, ירי מרגמות ועוד, אך אופן הפעולה הבולט ביותר היה הוצאתם לפועל של פיגועי ההתאבדות. פיגועים אלו שיבשו בצורה קיצונית את אורח החיים בישראל וגבו גבו מספר רב של קורבנות בעיקר בקרב אזרחים. תגובתה של מדינת ישראל לתקריות אלו הסלימה פעם אחר פעם עם התמשכות העימות, עד שלבסוף כבש צה"ל מחדש את רוב שטחי יו"ש (בעיקר במהלך מבצע "חומת מגן") וביטל בפועל את מעמדה של הרשות הפלסטינאית כגוף שלטוני בשטחים אלה. במקביל לכיבוש השטח עצמו, פעלו כוחות מערכת הביטחון לסיכול האלימות הפלסטינאית באמצעות חיסול ומעצר פעילים בארגוני הטרור ובעזרת אמצעים נוספים כמו הטלת סגרים ועוצרים ממושכים על האוכלוסייה הפלסטינאית בגדה המערבית, בניית מערך של מחסומי דרכים ושיבוש דרכי תנועה בתוך הגדה עצמה ובין הגדה וישראל, ולבסוף, בנייתה של גדר הפרדה שנועדה למנוע כניסת פלסטינאים לשטח ישראל. כל האמצעים הללו, ובעיקר בנייתה של הגדר ומיקומה המדוייק, עוררו דיון וביקורת ציבורית בישראל ובעולם.

הסלמת העימות בין הפלסטינאים למדינת ישראל גבתה מספר רב של קורבנות משני הצדדים. על פי נתוני דובר צה"ל עד ל-19 בינואר 2004 ויותר משלוש שנים לאחר פריצת אנתיפאדת אל אקצה, נהרגו כתוצאה מפעולות הפלסטינאים 909 אזרחים ישראלים (מהם 274 אנשי כוחות הביטחון) ונפצעו 6,077 אזרחים נוספים (מהם 1,777 אנשי כוחות הביטחון). על פי נתוני ארגון "בצלם" עד ל-31 בדצמבר 2003 נהרגו מאש כוחות הביטחון הישראלים 2,289 פלסטינאים. על פי נתוני ארגון "הסהר האדום" הפלסטינאי עד ל-31 באוקטובר 2003 נפצעו 5,984 פלסטינאים נוספים.

בחייהם של העם הפלסטינאי והעם הישראלי נחשבים אירועי אנתיפאדת אל אקצה כתופעה המרכזית והמשפיעה ביותר בשנים האחרונות, אם בתחום הבטחוני כאשר כמעט כל מקום במרחב הציבורי הכיל סכנת חיים פוטנציאלית, בתחום הכלכלי בו ספגו שני העמים ירידה ברמת החיים, ולמעשה כמעט בכל תחום מתחומי החיים.

במהלך אנתיפאדת אל אקצה נעשו מספר לא מועט של נסיונות ומאמצים לסיים את העימות בין שני הצדדים או לפחות להפסיקו לזמן קצוב. את רובם יזמה ארה"ב בצורה פעילה או נתנה להם את תמיכתה. רובם ככולם של מאמצים אלו נכשלו ובמקרה הטוב הביאו להפוגה זמנית בלחימה.

עוד חומר תוכל למצוא בחיפוש קליל באתרי החדשות השונים (כמו וואלה, Ynet, נענע, MSN וכו')