=-=-=-=-=-
עכשיו, כאשר מדינת ישראל חוגגת יובל שנים להיווסדה מצד אחד, והעם הערבי הפלסטיני מציין יובל שנים לטרגדיה אשר פקדה אותו, הסיטואציה הזאת ממחישה יותר מכול את המצב המיוחד, את הבעייתיות המיוחדת של המיעוט הערבי בישראל, שגם הוא חלק מישראל, ולכן סביר לצפות שיקח חלק בחגיגות היובל למדינת ישראל, ובהיותו חלק מן העם הפלשתיני סביר להניח שהוא יזדהה עם רגשות שאר עמו. המורכבות הזאת ליוותה אותנו מן היום הראשון והייתה אופיינית לכל חיינו, הווייתנו ותקוותנו.

הערבים בישראל הם מיעוט, שאולי אין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית המודרנית. אנו מהווים מיעוט בישראל לא בגלל שהיגרנו לישראל כיחידים, כהגירת איטלקים לארה"ב או הגירת ערבים ויהודים לארה"ב. הפכנו למיעוט בעקבות שינוי דמוגרפי דראסטי, פתאומי, בעקבות המלחמה אשר הפכה אותנו מבני הרוב בארץ המנדטורית לפני המלחמה, לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל.

מצד אחד, אנחנו ערבים פלסטיניים בישראל, כאשר במשך 50 שנה ישראל לא הכירה בעצם קיומו של עם פלסטיני ("איפה יש עם פלסטיני?" שאלה גולדה מאיר), ומצד שני, ההנהגה הלאומית הפלסטינית והכלל ערבית לא הייתה מוכנה להכיר בזכות קיומה של ישראל.

אנחנו בתווך ידענו, ששני הקצוות בלתי אפשריים, וכי פתרון הגיוני מתון היה זמן רב בלתי אקטואלי, לכן חיינו את חיינו באופן פרגמטי מאין כמוהו, מתחמקים כל הזמן מלהציע פתרון. עם כל זאת חיכינו לפתרון, וככל שחלפו השנים סברנו כי הפתרון חייב לקחת בחשבון את קיומה ועצמאותה ועתידה של מדינת ישראל, ולא פחות - את קיומו ועתידו ועצמאותו של העם הפלסטיני.

יש הרבה יהודים אשר שואלים בכנות ולא כהתגרות: איך אתם יכולים לחיות במדינה ולא לשמוח בחגה. השאלה הגיונית באמת, אבל מה ניתן לעשות כאשר המלחמה אשר בעקבותיה קמה ישראל היא המלחמה אשר המיטה אסון על עמנו? מה לעשות ולעשרות אלפי משפחות ערביות בישראל יש קרובים במחנות הפליטים בלבנון ובירדן? מה לעשות כאשר יותר מרבע מיליון מערביי ישראל הם פליטים וצאצאי פליטים, פליטים במולדתם, רחוקים מספר קטן של קילומטרים מבתיהם ההרוסים ומשדותיהם הנטושים או המעובדים על-ידי יהודים, שהיו עולים חדשים.

מה לעשות כאשר בכל שטחי החיים מרגיש הערבי שהוא מופלה לרעה, נדחק לשוליים שבשוליים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, ומרגיש בצדק שהוא נשלט ולא שותף!

לא. השאלות שלי אינן פרובוקטיביות, אלא שהמציאות קשה, ולפיכך היא מעלה שאלות קשות ומציגה את הבעייתיות המורכבת והקשה.

עם הקמת המדינה מנו הערבים כ-150 אלף נפש. כיום מונה האוכלוסייה הערבית יותר מ-900 אלף נפש, מבלי למנות את אזרחי מזרח ירושלים "המסופחים", שלא מרצונם, ואת אזרחי רמת הגולן הרואים עצמם סורים לכל דבר, החיים תחת כיבוש ישראל ומסופחים אף הם שלא מרצונם.

הערבים בישראל עברו תהליכים מהירים מאוד של מודרניזציה והתפתחות. האוכלוסייה שהורכבה ברובה מאיכרים ומבדווים, בעלי תודעה לאומית וחברתית נמוכה, עם הדגשת זהותה על-פי המוצא העדתי-דתי, החמולתי והשבטי, הפכה לאוכלוסייה מודרנית, מגובשת מבחינה לאומית בעקבות רכישת השכלה רחבה ותהליכי גיבוש ריבוד חברתי מהירים.

האוכלוסייה שהייתה א-פוליטית, מבודדת בשוליים, בעלת דפוסי תרבות מסורתיים, הפכה לאוכלוסייה תוססת, שהייתה נתונה בתהליך פוליטיזציה שיטתי וממושך.

האוכלוסייה, שברובה המכריע לא סיימה רכישת השכלה יסודית, הפכה לאוכלוסייה משכילה הכוללת יותר מ-20 אלף אקדמאים, יותר מ-6,000 סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות ברחבי הארץ ויותר מ-1,000 סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות בחו"ל, ובעלת תודעה הולכת ומעמיקה בדבר חשיבות החינוך, ההשכלה, המדע והטכנולוגיה.

הערבים בישראל אחרי 50 שנות חיים משותפים עם האוכלוסייה היהודית הפנימו הרבה ערכים דמוקרטיים מודרניים. שליטתם בעברית פחות או יותר כשפת אמם - הערבית. מעורים במציאות הישראלית, בתרבות, בתקשורת, בספרות ובחיי החברה.

למראית-עין, קידום מזהיר בהשוואה לקו ההתחלה. אבל דווקא הקידום בחינוך ותהליכי המודרניזציה, האורבניזציה והפוליטיזציה המואצת פקחו את עיני הערבים בישראל למצב הפערים העמוקים, לעתים התהומות, בין המגזר הערבי למגזר היהודי. ובצדק, הערבי בישראל אינו עושה השוואה עם מצב הוריו לפני 50 שנה, ולא עם מצב אחיו בארצות ערב, אלא עם הרמה הממוצעת של ההתפתחות בחברה בה הוא חי, בה הוא אזרח, החברה הישראלית.

כאשר אנו שומעים יהודים "אחראים" מדברים אלינו בפטרוניות עד כמה התקדמנו ושעלינו לאמר תודה למדינה, ליהודים, בפינו תשובה ברורה, ישירה ובלתי מגמגמת:
* כל מה שהישגנו היה בזיעתנו, בעבודתנו בתנאים הקשים ביותר, ממטולה ועד אילת.
* יש לסגור את הפער ולשתפנו כשותפים ושווים.
* אנחנו כאן בזכות ולא בחסד, ומה ש"קיבלנו" רכשנו בעמל רב. הגישה האדנותית המתנשאת היא בעצם יותר פוגעת ומכאיבה מאשר הפערים החומריים, אם כי גם זה וגם זה חייבים לבוא לסיומם.

לא פלא שבזמן האחרון ערבים, שהנם אזרחי ישראל ואינם מוכנים ללכת לשום מקום אחר כי אין להם מולדת זולת המולדת הזאת, שואלים שאלות קשות, לא לאומניות אלא אזרחיות, בדבר מידת השותפות, אופיה של המדינה, סמליה וכו'.

אנחנו הננו אזרחי המדינה הזאת, לא "זמנית", לא "על-תנאי", אלא באופן תמידי. ההווה והעתיד שלנו ושל ילדינו חשוב לנו מאוד, ולכן מעניין אותנו כיצד מתייחס הרוב היהודי אלינו, כיצד מתייחסת המדינה אלינו, וגם כיצד אנחנו מתייחסים לרוב היהודי ולמדינה.

המדינה בגרה, היהודים בשלו וגם הערבים בשלו. ולכן כל הדיון האזרחי והפוליטי היום שונה ממה שהיה לפני יובל שנים.

אנו, המיעוט הערבי בישראל, שונים במידה מסוימת מאחינו הפלסטינים בחוויות שעברו עלינו, בתודעה שגיבשנו ובמערכת הציפיות, ואל להם לצפות שננהג כמוהם בדיוק, הואיל והננו אזרחי ישראל. אך יחד עם זאת אנו שונים גם מן הרוב היהודי במדינה, ואל יצפו אחינו היהודים שננהג בדיוק כמוהם, הואיל והננו גם בני העם הפלסטיני.

הווייתנו המיוחדת, המורכבת, המלאה סתירות פנימיות, היא פרי מצבנו המיוחד והמורכב.

לכן ממעמקי לבנו שמחנו עם תחילת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. שמחנו עד דמעות כאשר ראינו את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל וערפאת לוחצים ידיים ומתחייבים זה לזה לבנות שלום, לאחר ששניהם יותר מכל סימלו בעבר את המאבק בין שני העמים. כל ענן של דאגה בשמי תהליך השלום הוא ענן כבד המאפיל על לבבותינו. כל סכנה של התמוטטות השלום היא סכנה של התמוטטות חיינו, ממש.

הערבים בישראל מאחלים כל טוב לעם שלהם, וזה מובן מאליו. אבל האמינו לי, שהערבים בישראל מאחלים כל טוב גם ליהודים השכנים ולמדינה בכלל, כי זה תנאי שגם לנו יהיה טוב. אם בזמן מלחמה צד הרוויח וצד הפסיד, והערבים בישראל היו קרועי לב ושרויים במצב בלתי אפשרי, הרי רק במצב של שלום מרוויחים שני הצדדים, ישראל ופלסטין, וערביי ישראל יכולים להזדהות עם כל הלב, ללא שום הסתייגות. סבלנו סבל כפול בכל מלחמה, ואנו מרוויחים רווח כפול מכל צעד בכיוון השלום.

לכן, אין זה פלא שהערבים בישראל תמכו תמיכה גורפת בשלום, וימשיכו לתמוך. השלום בין שני העמים, בין שתי התנועות הלאומיות, והגלדת הפצעים של שני העמים בעקבות כל המלחמות, הם משאת נפשם של הערבים בישראל - הרמוניה בין הלאומי והאזרחי, מציאת מוצא מן הסבך הטראגי הממושך של מלחמה בין העם אליו אנחנו שייכים לבין המדינה בה אנחנו חיים ונמשיך לחיות.
=-==-=-=--
מהעדר שיעים בישראל אין הפילוג העיקרי באסלאם משתקף באוכלוסייה המוסלמית, אשר בתחומי המדינה. המוסלמים רובם ככולם סונים לפי אמונתם, והם מהווים חטיבה אחידה למדי מבחינה דתית. שונים במנהגיהם בני השבטים הבדויים, שיחסם לדת אינו עמוק, אין להם כלי קודש והם חסרים מסורת תפילה במסגד. היא מתפתחת עתה, תוך כדי תהליך ההתנחלות.

בשלהי שנת 1991 מונים המוסלמים בישראל, לפי אומדן כ- 698,000 נפש. חלקם היחסי בתוך אוכלוסיית המיעוטים עלה בהתמדה בשל שיעור הריבוי הטבעי הגבוה בתוכם.

א. המבנה המוסדי

ערביי ישראל, רובם ככולם, מוסלמים סונים. ארבע אסכולות באסלאם הסוני, אך כולן מקובלות ואין משמעות מיוחדת להבדלים ביניהן. בעיקרן הרי הן שיטות פירוש שונות להלכות הדת. בערבית קרויות הן "מד'אהב", כלומר "דרכים"(21). האוכלוסייה הכפרית בארץ-ישראל נוטה רובה למד'הב השאפעי ולעומתו רווחה תמיד בעיר האסכולה החנפית ועל-פיה מפורש המשפט הדת בבית-הדין השרעי.

העדה המוסלמית בישראל נהנית מאוטונומיה שיפוטית נרחבת ביותר. לבתי-הדין שלה סמכות יחודית בכל ענייני ההקדשות והמעמד האישי. לשופט הדתי המוסלמי, הקאדי, זכות שיפוט בלעדית בכל התביעות הכרוכות בנשואין או גירושין, תשלום מזונות, אפוטרופסות, ושאר ענייני אישות, בהתאם לסימן 52 "לדבר המלך במועצתו". סמכותו אף רחבה מזו של הדיין בבית-הדין הרבני היהודי, שאינו מוסמך לפסוק בשאלות שונות מתחום המעמד האישי, אלא בהסכמת הצדדים.

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 צמצם גם סמכות בית הדין השרעי בענייני ירושות וצוואות, בבטלו את השיפוט הייחודי שלו בתחומים אלה והיא עתה מקבילה, דהיינו כפופה לרצו המתדיינים, שאם אין ביניהם הסכמה מוקנית הסמכות לבית המשפט המחוזי.

יחידי מבין פוסקי ההלכה המוסלמית, אשר נותר בישראל אחרי מלחמת תש"ח היה שיח' טאהר א-טברי, מופתי טבריה, הוא לבדו. נמלטו אף חברי המועצה המוסלמית, ועימם התמוטט כליל ארגונה הרשמי של העדה. חייה הדתיים כמו קפאו. שירותיה חדלו מהתקיים.

על רקע זה נחלצה ממשלת ישראל לסייע בשיקומה של העדה המוסלמית, ברכזה פעילותה בשלושה מישורים:
א. כינון מחדש של מערכת השפיטה השרעית, תוך מאמץ להחיש הכשרתם של דיינים מתאימים.
ב. הסדר השרותים הדתיים לאוכלוסייה המוסלמית ובכללם שמירה על מקומות קדושים, אחזקת מסגדים ובתי-קברות, ארגון מנגנון "כלי קודש" והקמת מפעלי חינוך, סעד ובריאות.
ג. הקמת ועדות מוסלמיות לעניינים דתיים בערים.

אכן בהדרגה נתאושש המבנה המוסדי ונתגבשו דפוסי השרותים הדתיים, אם כי קיימים עדיין קשיים, מחמת המחסור בחכמי הלכה שרעית, בעלי הכשרה מתאימה לכהונות שונות. במאי 1961 אישרה הכנסת את "חוק הקאדים", מתוך מגמה להסדיר, על-פי כללים קבועים, את ההליכים, הכרוכים במינויים של שופטי בית-הדין השרעי בישראל.

החוק קובע שלושה תנאים מצטברים לכשירותו של מוסלמי להתמנות כקאדי:(22)
1. בעל הכשרה מתאימה בדין השרעי.
2. בעל אורח חיים ואופי ההולמים את מעמדו של קאדי במדינת ישראל.
3. בן שלושים שנה לפחות, ונשוי או היה נשוי.

סעיף 9 משחרר את הקאדי מכל תלות, בקובעו לאמור: "אין על קאדי מרות בענייני שפיטה, זולת מרותו של הדין".

הקאדים מתמנים על ידי נשיא המדינה עפ"י המלצת ועדה, שרוב חבריה מוסלמים. על דרך מינוי זו נמתחה ביקורת חריפה. שיח' טאהר א-טברי הציע בשנת 1949 ליתן למוסלמים זכות לבחור בקאדי עליון, שהוא יהא בעל סמכות מינוי הדיינים בביה"ד השרעי. לעומתו נשמעו קולות, שקראו לכינון מחדש של המועצה המוסלמית העליונה במתכונתה המקורית. הציבור המוסלמי חוזר ותובע, כי הקאדים יתמנו אך ורק ע"י מוסלמים.

מינויו של הקאדי אינו מוגבל לתקופת זמן קצובה. כהונתו אינה נפסקת אלא עם פטירתו, התפטרותו, פרישתו לגימלאות או העברתו ממנה לפי החוק. כדי להבטיח שחרור מוחלט מכל תלות ברשות המבצעת נקבע בחוק, כי משכורתו של הקאדי וכל התשלומים שישולמו לו או לתלויים בו לאחר מותו, יהיו נתונים להחלטת הכנסת.

העניינים הנמצאים בתחום השיפוט הדתי של העדה המוסלמית נדונים בפני חמישה בתי"ד שרעיים אזוריים. נוסף להם ומעליהם מכהן בית-דין לערעורים כערכאה שנייה-עליונה.

סמכות השיפוט היחודית של בתי-הדין השרעיים פרושה על כל המוסלמים בישראל, הן אזרחי המדינה והן נתינים זרים, ובלבד שלפי משפטם הלאומי הם כפופים לשיפוטם של בתי"ד מוסלמיים. הם דנים לפי המשפט המוסלמי בענייני אישות, כפי שנתגבש בחוק זכויות המשפחה העות'מאני משנת 1917, באותם שינויים הנובעים מן החקיקה הישראלית. המחוקק הישראלי ביקש שלא לצמצם סמכויותיו של בית-הדין השרעי, אך הוא התערב במשפט המהותי הנוהג בו, בהחילו גם עליו את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א - 1951, שמגמתו מוצאת ביטויה בסעיפו הראשון: "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית, וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית אין נוהגים לפיה". עקרון יסוד זה התנגש, בהכרח, בנוהגים מסורתיים מושרשים של העדה המוסלמית. על יסודו נאסר ריבוי נשים, אם כי הוא מותר על-פי השריעה. לפיכך בוטל אף סעיף 181(ג) לפקודת החוק הפלילי, 1936, שנועד להגן על גברים לא-יהודים, שדינם האישי מתיר להם נשיאת יותר מאשה אחת. חוגים שמרניים בעדה המוסלמית התנגדו בחריפות ל"פלישה" זאת, בראותם בה פגיעה בערכיה המקודשים של החברה המוסלמית. הם ביקשו לבטלה בטענה, כי היא סותרת את חופש הדת המובטח במגילת העצמאות. בשנת 1954 העלה עו"ד נימר אל הוארי נימוק זה בבית המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אך טענתו נדחתה מניה וביה בפסק-דין עקרוני, בו נאמר: "...חופש הדת אין פירושו החופש לעשות מה שהדת מתירה, אלא החופש למלא את אשר הדת מצווה. ריבוי נשים... אינו מצווה של הדת המוסלמית, אלא רשות... כאן אין בכלל פגיעה בחופש הדת של האזרח, לא בעיקרי האמונה ולא במצוות המעשיות שלה. הפוליגמיה המוסלמית אינה מהווה חלק מאמונת המוסלמי או מהמצוות הדתיות שלו".(23)

אף התרת קשר הנישואין בעל כורחה של האשה נקבעה כעבירה פלילית בסעיף 8 לחוק שיווי זכויות האשה, על אף הדין המוסלמי, לפיו די באמירת הבעל שלוש פעמים "טלאק" - "הרי את מגורשת", כדי ליתן תוקף לגירושין. הכנסת לא הפקיעה תוקפו של הדין עצמו, המכיר בהתרת קשר הנישואין על-ידי הבעל, בפעולה חד-צדדית מצידו, אולם הגבילה אותו, בכפותה עליו להזדקק להליכים משפטיים, אם אין האשה מסכימה לגירושין. אם הסכימה האשה, די בהודעה על הגירושין המוסכמים לביה"ד השרעי, החותם אותם בגושפנקה הצהרתית.

הכנסת מצאה לנכון למנוע גם את נישואי הבוסר, השכיחים מאוד בקרב המוסלמים בישראל ובעיקר אצל הבדויים בנגב. גיל הבגרות "הטבעי" של הנערה, לפי התפיסה המוסלמית נמוך

ביותר, כפי שניתן ללמוד מסעיפי חוק המשפחה העות'מאני, 1917, האוסר להשיא קטינה, טרם מלאו לה תשע שנים(!). בישראל גיל הנישואין של האשה שבע-עשרה שנה לפחות, בחריגים מצומצמים ביותר. התביעה התקיפה להוריד את גיל הנישואין לא נענתה מחמת שיקול טובתה של הנערה.

השפעת התחיקה על המציאות בעניינים אלה עדיין אינה מכרעת, אך היא מטביעה בהדרגה את חותמה ועתידה לשנות מעמדה של האשה המוסלמית, גם למעשה.

פסיקתם של הקאדים איננה אחידה-עקבית. הם נוטים לפרש את ההלכה תוך הצמדות ל"תקליד", ההלכה המסורתית הסדורה בהתאם לאסכולה החנפית, השומרת בהקפדה על זכויותיו של הבעל, אך עיתים הם חורגים ממנה מתוך מגמה להגן על האשה, תוך שימוש בעקרון "התלפיק", שמשמעותו אימוץ יסודות אחרים מאסכולות הלכתיות אחרות, המעניקות מרווח רחב יותר לשיקול השיפוטי, למען השגת המטרה החברתית הרצוייה(24).

מערכת השירותים הדתיים הולכת ומשתכללת בהתמדה. המסגדים הקיימים תוקנו, שופצו והורחבו ואף הוקמו מסגדים חדשים בכפרים שונים. "מסגד השלום" בנצרת מהווה גולת הכותרת של מפעלי בנייה אלה.

"כלי הקודש", המפעילים את המסגדים, מקבלים מענקים כספיים קבועים מתקציבו השוטף של משרד הדתות. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לטיפוחם, שמירתם ונקיונם של בתי-הקברות ואתרים מקודשים.

חמישה "ועדי נאמנים" מנהלים את נכסי הווקף המוסלמי בערים, בהן הם יושבים, לפי תיקון בחוק משנת 1965.(25) ועדים אלה מהווים תאגידים בעלי אישיות משפטית עצמאית, אך כפופים לפיקוח מבקר המדינה.

בתוכנית הלימודים בבתי-הספר משתלבת הוראת האסלאם. לתלמידים מוסלמים זכות לבחור בנושא זה כאחד ממקצועות הבחירה בבחינות הבגרות. בקהילות מוסלמיות אחדות הונהגו שיעורי דת אף בחופשת הקיץ.

ב. מגמות התחדדות התודעה הדתית - "חזרה בתשובה"

תמורות ניכרות מתחוללות בעדה המוסלמית בישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים, חל מפנה עתיר השלכות, עת נפתחו בפני הצעירים המוסלמים בישראל אפיקי לימוד במוסדות הדת ביהודה ובשומרון, בעיקר בשכם, במכון האסלאמי, "אלמעהד אלאסלאמי", ומכללת ההלכה המוסלמית "כלית א-שריעה", בחברון.

תלמידי תיכון ערביים מצאו דרכם אל מעיינות דתיים אלה ושתו מהם בשקיקה, כשהם מחדשים את מטענם הרוחני ושבים מערבה ל"קו הירוק", חדורי שליחות הקניית עקרונות דת מוחמד לציבור המוסלמי הגדול בישראל, שבתוך תהליך ההתמערבות מאז קום המדינה נטבעו בו מגמות חילון מובהקות וחרף הסיוע למנגנון הדתי חלה בתוכו התפוררות ערכים דתיים; יותר ויותר נזנחו המצוות הנגזרות מחמשת עמודי האסלאם, ת'מסת ארכאן אלאסלאם. אפילו איסורים חמורים התרופפו.

במשאל מצומצם שנערך בנובמבר 1963, כדי לברר יחסם של צעירים ערבים לדתם נבחן, למשל, היקף השתתפותם בתפילה במסגד ביום ששי, יום אלג'מעה. הסתבר כי הם מהווים אחוז קטן בין המתפללים, בין 5% ל- 15%.(26)

המגע עם האוכלוסיה המוסלמית בשטחים המוחזקים יצר טלטלה רבתי בקרב הנוער, בעיקר לפי שבהתחדשות הדתית נוצק זרם הלאומיות הערבית הפלסטינית, ללא הפרדה.

על רקע תסכול מתמשך התהווה צמאון אדיר לאמונה, שהנה כמו נמצאו לה פתע המקורות הישנים, שנזנחו לשווא, ומתוכם נשאבה בשורה "מתורגמת" היטב למציאות הקשה, בה חיים צעירי אם אל פחם, יפו ועראבה.

במישור הפוליטי עתידה "התנועה האסלאמית" לקטוף פירות תחייה דתית זו ולהגביר תנופה, אך היא ניכרת היטב בהתנהגות האוכלוסיה במסגדים המלאים מפה לפה, בפעילות המסתעפת של אגודות מוסלמיות חדשות ואף בחיי יום יום; בלבוש, בקבלת עול מצוות וחרמות, בהתחרדות מתפשטת בשכבות רחבות.

לא רק עם תושבי טול כרם, ג'נין וחברון נפגשו ערביי ישראל בהמוניהם למן סילוק גדרי התייל מקווי שביתת הנשק הישנים. למן יוני 1967 הם גילו את העולם המוסלמי העצום, שמאות אלפים מבניו זרמו שנה שנה "בגשרים הפתוחים" מכל מדינות ערב, כשהם מגיעים בהמוניהם גם לישראל במסגרת "ביקורי קרובים", שהיוו למעשה תנועת תיירות עניפה.

פעם ראשונה הותר למוסלמי ישראל להשתתף במסע החג', העליה לרגל למכה ולמדינה, "אלתרמיין א-שריפיין". כשהם יוצאים בעקבות הנביא מחמד, יכלו להשתלב שתי וערב באותה תנועה כבירת מימדים של מיליוני מוסלמים, העושים דרכם למלא מצוות יסוד זו, שהיא חובה על כל מאמין, לפחות פעם אחת בחייו.(27)

אין ספק בעוצמת הרגשות של ערבי מוסלמי, העולה להתפלל במסגד אלאקצא עם אחיו מירושלים, בית לחם, אלעריש, חלחול וסלפית או כשהוא חוצה את הגבול בדרכו אל הכעבה, ועמו נהרי מאמינים כמותו; מלוב, מצרים, סודאן, עיראק, סוריה ושאר ארצות האסלאם.

בתוך משבר הזהות שלו יוצרת התפילה המשותפת, כשלצידו כורעים המוני אחיו לאמונה, תחושת בטחון בשייכותו ואם גם עודנה רחבה מדי, ערטילאית, קשה למישוש, לא פשוטה למימוש, הרי יש בה איזה שהוא עוגן, שאין מוותרים עליו, כשרוחות עזות מנשבות מכל הכוונים סביב.

תנועת החזרה בתשובה בקרב המוסלמים בישראל היא רחבת היקף, אם כי ביטוייה אינם אחידים וברור בעליל, שאין היא חד-משמעית, מתנגשת בהכרח בתהליכי יסוד חברתיים-כלכליים, שלפיתתם איתנה.

מול הצעת האחווה המוסלמית ניצבת חירותו של הפרט, שאינה עולה בקנה אחד עם אבני הריחיים שהדת מעמיסה על כתפיו. התנועה אחורה אל מורשת האסלאם סותרת את הקידמה. המלחמה במערב מאיימת על השגים, שלא קל לחברה המוסלמית לוותר עליהם.

אכן האסלאם מבראשית היה קל למאמיניו, לא הכביד דרישותיו, אולם עדיין אי אפשר לאחד את הניגודים. שיח' עבדאללה נמר דרויש, "אבו מוחמד", מנהיג "א-שבאב אלמסלם", עומד בשער ומזעיק מפני ההשפעות השליליות של חברה צרכנית "מופקרת וראותנית", בתובעו לחזור לדרך הישר, "א-צראט", אך זו קריאה או גזירה, שבפועל אין הציבור יכול לעמוד בה והוא מחפש דרכי ביניים, מתפתל בין הקטבים.

התחייה הדתית יוצרת על כן בקרב המוסלמים שניות במישור נוסף ויש שעומדים חוצץ מול הדגל הזה המונף ברמה ואינם מוכנים להניח לגלגלי ההסטוריה לשוב על עקביהם. על רקע זה מסתמנת בקרב המוסלמים בישראל התנגשות בין שני תהליכים רבי עוצמה אלה, הנוגדים זה את זה, השיבה לדת מול החילון, ההתרפקות על הקוראן, 'החדית', 'הפקה' ושאר מרכיבי מורשת האסלאם, לעומת ההתמערבות.

בישובים בהם מנסה התנועה האסלאמית לכפות התנהגות עפ"י מצוות השריעה מתחדדת משמעות העימות בין שתי תפיסות העולם.