הראשון :

העלילה:
"כל החיים לפניו" הוא בעצם רומן על בדידותו של ילד יתום (ילד זה מיצג מגזר שלם של ילדים כאלו).
כל הספר "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר מגולל את ילדותו של ילד ערבי בשם מוחמד אך כולם קוראים לו פשוט מומו, בן של זונה, ש – "נולד בטעות". הוא גודל אצל יהודיה זקנה – זונה לשעבר.
בסיפור אנו רואים מצד אחד את אי הבגרות של מומו שמתבטאת במיוחד כאשר הוא מנסה להחיות את גברת רוזה כאשר היא מתה:
"לקחתי את האיפור שלה ומרחתי לה על השפתיים ועל הלחיים וצבעתי לה את הגבות, כמו שאהבה, ואת העפעפיים בכחול ולבן והדבקתי לה כוכבים קטנים מעליהם כמו שנהגה לעשות בעצמה… ראיתי בברור שהיא לא נושמת, אבל לא היה אכפת לי, אהבתי אותה גם בלי שתנשום." (עמ' 194)
במיוחד אפשר לשים לב לכך שמומו רוצה להישאר עדיין קטן ולא להתבגר כיוון שמבין שהחיים טומנים בחובם דברים לא טובים, אך לא יכול לעשות זאת כי הנסיבות לא מאפשרות בגלל שהוא גר במקום שבו צריך לדעת איך לשרוד, כאשר הוא מטייל עם המטרייה שלו שהוא קורא לה ארתור, אך מבין בעצמו שהיא לא אמיתי ומפגין בגרות ומצד שני ילדותיות כיוון שדואג למטרייה הזאת:
"הוא מצחיק, בחליפה שלו. הוא דומה לאיזה אליל. הוא חבר שלך?
תגידי, את באמת חושבת אותי לאיזה מפגר או מה? זה לא חבר, זאת מטריה."
הדו-שיח הזה התרחש כאשר מומו בא עם ארתור לאולם הדיבוב שבו עבדה גברת נאדין.
רב הסיפור מתרחש בבית בן שש קומות בבלוויל, בפריס. ברובע זה גרים אנשים הנמצאים בתחתית המדרג החברתי בפריס ובכלל. גרים שם שחורים, לבנים, ערבים ויהודים, אך לגזע לצבע עורם אין שום משמעות כיוון שכולם שם "באותה הסירה".
כל האנשים הללו חיים בתקווה למצוא את העושר בחייהם ולהתפתח כלכלית ורוחנית, אך לעת עתה שאיפה זו נשארת בגדר חלום והחיים בבלוויל שונים לגמרי מהחלום שלהם.
הספר מתאר את כל עלובי החיים ומקביל את חייהם לספרו של ויקטור הוגו – "עלובי החיים". הספר "עלובי החיים" שייך לאדון חמיל, ערבי זקן הגר גם בבלוויל.
כל הספר מתייחס בעיקר לאוכלוסיית הפשע בפריס: גנבים, זונות, סרסורים, מוכרי סמים וכו'…
ככל שהסופר מנסה להראות לנו את הצד הרע שבאנשים אלו (כשבעצם כולנו רואים רק הצד הזה באנשים מסוג זה) מופיעות פה ושם בדמויות המרכזיות תכונות של הגינות ויושר.
בכך שהסופר מתאר רק את כיכר פיגאל, הידוע לשמצה בסחר בסמים שמתרחש שם ובזנות, הוא מדגיש רק את השליליות בחברה שבפריס שבשנות השישים.
הבניין, האוכלוסייה והמתרחש באזור מתוארים בפרטי פרטים בכדי שנבין את מצבו של מומו ואת המציאות הקשה שבה הוא חי.
בניגוד לכל תושבי בלוויל והבניין עצמו גברת רוזה מוצגת כטובת לב למרות שגם לדמויות אחרות יש תכונות טובות, אך הסופר מעדיף להתעלם מהן.
למקום ההתרחשות יש תפקיד מאוד חשוב בעלילה משום שאם המקום היה אחר, העלילה הייתה מאבדת מעוצמתה והביקורת שנמתחת בספר הייתה מועברת לנו פחות טוב.
ההשלכות של המעון לילדי זונות שבו מומו גר היו מתגמדות ולא יוצרות עלינו כזה רושם אם הסיפור היה מתרחש במקום אחר.
הקשר בין גברת רוזה לבין מומו הוא מאוד הדוק ואפשר לראות זאת כאשר ד"ר כץ מודיע למומו שגברת רוזה עלולה למות. מומו מגיב בבכי קולני ויגון. אומנם ציפינו לתגובה כזאת מצד מישהו שמודיעים לו על מותו הקרב של מישהו אהוב, אך תגובתו של מומו מוגזמת.

הדרך שבה הרומן מסופר – מונולוג מצריכה אותנו לנסות ולהיכנס "לנעליו" של המספר – מומו.
הסופר בחר במונולוג משתי סיבות:
1. הצגה כזאת של הסיפור בחלקים מסוימים גורמת לקורא להתרגש יחד עם המספר ו/או הדמויות המופיעות בעלילה. התלהבות זו נוצרת מכך שיש תחושה של סיפור המועבר לנו אישית ופיו של חבר שמספר לנו משהו שקרה לו, מה שגורם לנו להתרגש יותר מאשר אם מספרים לנו משהו שלא נשמע אישי מאוד.
2. דרך זו משמשת לנו מעין תעלה למוחו ולמחשבותיו של המספר ולכן כאשר קוראים את הספר הקורא מתרגש יחד עם המספר, שמח ממה שהוא שמח ועצוב כאשר המספר עצוב.

בסוף הרומן אנו מגלים שבעצם מומו (גם המספר) מספר את סיפור חייו למשפחה שמתכוונת לקחת אותו אליה:
"הם הובילו אותי באמבולנס, ושם הם מצאו אצלי בכיס את הנייר עם השם והכתובת. הם צלצלו אליכם, מפני שיש לכם טלפון, והם חשבו שאתם איזה קרובים שלי."
אנו מניחים שזאת גברת נאדין שלקחה אותו אליה כיוון שקודם לכן מסופר שהיא נתנה לו את מספר הטלפון שלה.
אנו חשים מן אכזבה מכך, כיוון שלאורך כל הסיפור חשבנו שמומו מספר לנו את הסיפור אך לבסוף מתברר שהוא סיפר את כל זה למשפחה שלקחה אותו אליה.
בעצם הסוף הוא סוף פתוח, כיוון שאין שום דבר המעיד על הסיום, אין שום משפט שסוגר את הסיפור. אנו לא יודעים מה עלה בגורלו של מומו הלאה אלא יכולים רק לדמיין זאת.

הדמויות:
הדמות הראשית-מומו- דמות עגולה (דמות עגולה= מגלה תכונות אופי מובהקות ואיכות אנושית ייחודית. היא ניראת מזוויות שונות. היא פעילה ומתפתחת. הופעתה תמיד מרשימה,
מפתיעה ומחדשת. על-פי מונחון לספרות של א' ריבלין).
דמותו של מומו מאוד מורכבת ומסובכת בשל ריבוי קווי האופי שהיא מראה לאורך היצירה. היא
לא נותנת לנו לחשוב עליה משהו אחד לאורך זמן. כל פעם היא מפתיעה אותנו על תכונת אופי חדשה שמשנה את כל גישתנו כלפי מומו; כמו כן הדמות עוברת שינויים רבים לאורך היצירה, זוהי דמות ש"חושבת" לאורך היצירה.
שמו המלא של מומו הוא מוחמד. מוחמד הוא ילד מוסלמי (לפי מה שאמרו לגב' רוזה כאשר מסרו לה אותו), הוא גדל אצל גברת רוזה (יפורט על הדמות בהמשך) – בעלת מעון לילדי זונות.
מומו מאוד קשור לגברת זורה כיוון שהיא המשפחה היחידה שיש לו, ועבורו היא יותר מסתם מטפלת.
במהלך כל העלילה אנו רואים שמומו מנסה להשוות בין גברת רוזה לבין נשים אחרות, אולי כדי להוכיח לעצמו ולנו שאהבתו לגברת רוזה גוברת על כל אישה אחרת.
בניגוד לכך עומדות ההתפרצויות כעס שלו על גברת רוזה שמוזכרות פעמיים בספר:
1. הפעם הראשונה כאשר נודע לו שמשלמים לגברת רוזה כדי לשמור עליו והיא לא שומרת אותו בגלל רצונה החופשי. אך בהמשך מתברר שכאשר הכסף הפסיק להגיע היא עדיין אהבה אותו והתאוריה של מומו הופרכה:
"בתחילה לא ידעתי, שגברת רוזה מטפלת בי רק בגלל ההמחאה שהיא מקבלת בסוף החודש. כשנודע לי, הייתי כבר בן שש או שבע וחטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי… בכיתי כל הלילה, וזו הייתה האכזבה הגדולה הראשונה בחיי" עמ' 7.
"…היא הושיבה אותי על הברכיים ונשבעה לי, שאני הדבר היקר ביותר שיש לי עלי-אדמות, אבל אני נזכרתי מיד בהמחאה והסתלקתי בוכה" עמ' 8.
"צרחתי שאני רוצה לראות את אמא שלי, ובמשך שבועות המשכתי לחרבן בכל הפינות, בתור נקמה." עמ' 10.
2 הפעם השנייה הייתה כמעט בסוף הספר, כאשר אביו מופיע והוא מגלה על מה שגברת רוזה הסתירה ממנו כל השנים הללו, וגם הוא מגלה שהוא בעצם לא בן 10 אלא 14. ברגעים הראשונים הוא מאוד כועס על גברת רוזה אך מיד לאחר מכן הוא חושב על כך וסולח לה ואפילו שמח על כך שהתבגר בבת אחת ב4- שנים.
"הייתי עוד כולי נרגש מהמחשבה, שהרווחתי ארבע שנים בבת אחת, ולא ידעתי בדיוק, איזה פרצוף צריך להיות לי, ואפילו הבטתי במראה" עמ' 147.

לעיתים קרובות אנו רואים במומו בן אדם מבוגר שמבין את החיים ויודע מה הוא עושה וברגע שלאחר מכן אנו מגלים בו צד של ילד קטן הפוחד מבדידות, להישאר לבד.
דבר זה מתבטא בכך שפעמים רבות מומו עוזר לגברת רוזה לגדל את הילדים הקטנים יותר ובאותו הזמן מפגין תלות גמורה בגברת רוזה ומראה שהוא לא יכול להסתדר בלעדיה, מה שמדגיש לנו את הפחד שלו להישאר לבד.
אנו רואים התבגרות מצדו של מומו, בסוף הספר, כאשר כל פחדיו של מומו מתממשים, וגברת רוזה מתה. למרות רצונו שגברת רוזה תחיה, בין אם זה בגלל אהבתו אליה ובין אם זה בגלל הפחד שלו להישאר לבד הוא עדיין מקיים את הבטחתו לה ולא שולח אותה לבית חולים ומשאיר אותה "בחור היהודי שלה"-המרתף שבבניין.
אנו רואים שמומו לא רוצה להתמודד עם מותה של גברת רוזה כאשר היא מתה ומנסה לשכנע את עצמו, ליצור לעצמו מן אשליה שגברת רוזה חייה. הוא עושה זאת בעזרת איפור כבד ובושם שהיא משתמשת בו. הוא חושב שאם הוא יאפר אותה אז היא לא תיראה מתה והוא יוכל להיות אתה עוד קצת. לבסוף מוצאים אותו, כאשר גופתה מתחילה כבר להסריח (מה שעוזר לנו להבין שהוא הצליח לשמור עליה "אצלו" די הרבה זמן יחסית) והוא מתחיל לדאוג לעצמו, ומוצא לעצמו משפחה אומנת חדשה (גברת נאדין כנראה).
כדי לגבור על בדידותו הוא ממציא לעצמו חיה דמיונית – הלביאה שבאה לבקר אותו בלילה. לביאה מסמלת לו את הקשר הכי קרוב לאמהות, הדבר שהכי חסר לו.

גברת רוזה- גברת רוזה היא דמות שטוחה (דמות שטוחה= דמות חד-ממדית, חסרת לבטים; קלה לזיהוי ולהגדרה. מתפקדת כדמות-עזר ותורמת לעיבוי הרקע ולעיצוב האווירה, שעליה מתבלטת הדמות הראשית. על-פי המונחון לספרות של א' ריבלין).
גברת רוזה היא זונה לשעבר שמארגנת אצלה בבית מעון לילדי זונות. אך הצרה היא שגברת רוזה מזדקנת (לפי מה שאנו יכולים להבין לפי הסיפור היא בערך בת 65) וכבר קשה לעלות במדרגות עם מצרכים ובכלל שש קומות בלי המעלית. וקשה לה עוד יותר לטפל בילדים קטנים שכמו שמומו אמר:
"ילדים הם דבר מידבק מאוד." עמ' 13
"…אין דבר יותר סתגלני מילדים…" עמ' 10
אבל היא מאוד מחבבת את מומו והוא נהייה כמו הבן שלה. אנו יכולים לראות עד כמה גברת רוזה אוהבת את מומו כאשר בסוף הסיפור כבר אבא שלו בא לקחת אותו ומתברר לו שהוא באמת בן 14 ולא בן 10 כמו שחשב. ואז כשהוא שואל את גברת רוזה למה היא סיפרה לו היא עונה לו שהיא רצתה להחזיק בו כמה שיותר זמן ולכן שיקרה לו.
גברת רוזה היא דמות שטוחה כמובן, היא רק עוזרת לנו להבין את דמותו ואופיו של מומו.
עם הזמן גברת רוזה מתחילה לחלות ולהיכנס למצב של צמח – בו היא לא מבינה כלום, ויושבת סתם ככה ובוהה קדימה. למרות כל זה מומו עדיין ממשיך לאהוב את גברת רוזה ומטפל בה.
גברת רוזה מכריחה את מומו להבטיח לה כל פעם מחדש שהוא לא ייתן לבית החולים לקחת אותה, כי לדבריה אם היא תיכנס לבית חולים הם לא יתנו לה למות מוות טבעי אלא יחזיקו אותה חיה בעזרת מכשירי הנשמה, כמו שהיא שמעה (משמועות כמובן, מה שקרוב לודאי לא נכון) היה מישהו באמריקה ששבר את השיא וחיי כצמח עם מכונת הנשמה עד גיל 117.
וגברת רוזה פוחדת שיחזיקו אותה ככה. היא מכניסה למומו לראש (והוא רואה את זה גם בחיי היום יום) שהחיים הם דבר קשה ולא שווה. ואפילו מומו בעצמו מציין בספר שכולם צריכים לסבול את החיים וזה לא הוגן שמישהו יסבול אותם פחות ממה שהוא צריך (הוא התכוון ליהודים).
כמובן, שמסקנות אלו נובעות מכך שמומו וגברת רוזה ראו בחייהם בעיקר רבעים עניים שבהם גרים בעיקר הזונות, סוחרי הסמים, המהגרים וכל השכבה התחתונה של החברה.

הערה:
כדי להבין את הדמויות הנ"ל צריך להתייחס אליהם כאל שתי דמויות התלויות אחת בשנייה. אי אפשר להבין את מומו מבלי להבין את דמותה של דברת רוזה ואיך היא הייתה כיוון שהיא זאת
שגידלה אותו וכל חייו סבבו סביבה.

אדון אנ'דה אמדה – אנ'דה אמדה היה הסרסור הגדול ביותר בפריס, וזה גרם לו להיות גם בין העשירים והמהודרים ביותר בפריס כולה, הוא בא מניגריה – אפריקה והיה אחד החברים של מומו ורוזה. זה שהיה שחור מראה לנו שבמקום שבו חיו מומו ורוזה לא הייתה אפליה בין גזע/דת/מין (וזה בעצם הערך העליון בספר הזה – ראה פרוט בהמשך).
בתחילת הספר הוא נותן משהו קטן למומו כמתנה, מה שמראה לנו את הידידות ביניהם.
אנ'דה אמדה היה תמיד בא אל גברת רוזה כדי לכתוב מכתב למשפחתו שבניגריה ומכיוון שלא ידע לכתוב גברת רוזה הייתה כותבת לו את המכתבים.
בסוף הסיפור הוא עוזר לגברת רוזה ולמומו במצבם הקשה כתוצאה מבריאותה הלקויה של גברת רוזה.
אדון אנ'דה אמדה הוא דמות שטוחה שמופיעה בסיפור כדי לעצב את דמותו של מומו, לעזור למומו וגברת רוזה כספית בזמנים הקשים והכי חשוב להציג את הערך "המשפחתי" כאשר הוא שולח למשפחתו כסף מהכספים שהוא הרוויח אצל זונות.

אדון חמיל – אדון חמיל הוא אדם מבוגר מאוד, שהגיע לצרפת מאלג'יריה והוא היה בעל חנות שטיחים בפריס. אדון חמיל תמיד הביא עצות למומו והיה חבר טוב למומו. בעצם אפשר להגיד שאדון חמיל שימש כדמות אב למומו.
אנו רואים את הזדקנותו של אדון חמיל בספר ומבינים שעבר זמן רב בספר אך הוא צומצם וסופרו רק דברים הכי חשובים. מומו מתייחס לאדון חמיל כאל אדם מאוד מכובד וחשוב, אנו רואים זאת לפי המשפטים שמומו לוקח ממנו כגון: "כמו שהיה לי כבר הכבוד".
אדון חמיל הוא גם כן דמות שטוחה שתפקידה בסיפור הוא לעזור למומו, לשמש כדמות אב ולהעביר לו ולנו את המסר: "אין חיים ללא אהבה". הוא מדגים זאת על ידי כך שמספר למומו על אהובתו שעברה למקום אחר אך הוא הבטיח לה שלא ישכח אותה והוא אכן לא שכח אותה. אדון חמיל כפי שרואים מהסיפור הוא ערבי מאמין והוא מעצב את דתו של מומו שלא ממש מבדיל בין הדתות ולא ממש משתייך לאחת מהן כיוון שנולד כערבי אבל גדל אצל יהודיה, לכן אין לו שום דעות על יהודים או כל דת אחרת.

ד"ר כץ – ד"ר כץ הוא הדמות שהכי מתאימה להגדרה של דמות שטוחה כיוון שבכל הסיפור יש לו רק תפקיד אחד ויחיד בעוד שלשאר הדמויות השטוחות יש כמה תפקידים מבחינת ערכים ותרומתם לדמותו של מומו, אך לד"ר כץ יש רק תפקיד אחד: לעזור לאנשים. הוא מלא חמלה לסביבתו ומשתוקק לעזור לאנשים. בעצם זהו התפקיד היחידי שיש לו בסיפור שלנו.
לכל אורך הסיפור ד"ר כץ עוזר למומו להבין את החיים, הוא עוזר לגברת רוזה להבין שמומו לא מסוכן ועזר לה בכך לאהוב אותו יותר.
במשך כל הסיפור אנו עדים לכך שגברת רוזה מספרת למומו על חשיבותו של ד"ר כץ.

האירוע המשמעותי ביותר בסיפור:
האירוע המשמעותי ביותר לדעתי הוא גם שיא הסיפור – מותה של גברת רוזה. לפי דעתי זהו החלק בסיפור בו כל החולשות של מומו מתגלות והוא מוציא את האהבה שלו כלפי גברת רוזה החוצה. הוא מפגין ומספר לנו על הפחדים שלו על כך שהוא נשאר כעת לבדו.
בקטע הזה מומו מנסה לעשות רושם ואילו רק כדי לשכנע את עצמו (למרות שהוא מבין בתוך תוכו שזה לא יעזור) שעוד גברת רוזה יכולה להיות לידו ולהישאר עוד קצת חיה, בעזרת האיפור שמומו קונה. הוא לא חושב על כך שבכסף הזה הוא צריך להתקיים ולקנות לעצמו מזון אלא הוא חושב רק על כך שהוא רוצה להיות שוב עם גברת רוזה ועושה את כל הדברים האפשריים כדי שלא יגלו אותה שלא ייקחו אותה ממנו.
"לקחתי את האיפור שלה ומרחתי לה על השפתיים ועל הלחיים וצבעתי לה את הגבות, כמו שאהבה, ואת העפעפיים בכחול ולבן והדבקתי לה כוכבים קטנים מעליהם כמו שנהגה לעשות בעצמה. ניסיתי להדביק לה ריסים מלאכותיים, אבל זה לא החזיק. ראיתי ברור, שהיא כבר לא נושמת, אבל לא היה לי אכפת, אהבתי אותה גם בלי שתנשום." עמ' 194
פסקה זו מראה לנו שמומו מנסה להשלות את עצמו ולמתוח את הזמן עד כמה שאפשר כדי להיות עוד קצת עם גברת רוזה.
קטע זה לדעתי מבטא את כל היחסים המוסברים בכל הספר, לכן הוא האירוע הכי חשוב בסיפור וגם בגלל שהוא השיא.

המסרים והביקורת המועברים לנו מהסיפור
הביקורת:
בסיפור שלנו יש ביקורת כפולה – האחת סמויה והאחרת גלויה. מהרקע הכללי על הסופר ועל התקופה בה חי אפשר להבין למה הוא השתמש בביקורת סמויה והשאיר את הביקורת הגלויה פחות 'צעקנית':
 הביקורת הגלויה היא הביקורת על החברה הצרפתית, שהתייחסה אל אותם אנשים (זונות, סרסורים וכו'…) כאל כמעט בלתי אנושיים, הם התייחסו אליהם כאל יצורים שלא מרגישים כלום. אך מחשבה/טענה זו לו נכונה (לפחות לא בעניי הסופר) כיוון שהוא מציג לנו בסיפור דווקא את הרגשות האנושיים שיש באנשים שגרים באזורי עוני בפריס. הסופר מותח ביקורת על האנשים שלא ניסו ולא מנסים לשים לב למה שאנשים אחרים רואים ומרגישים אלא פועלים על פי סטיגמות לא נכונות. אנחנו יכולים לראות ביקורת זו תקפה גם לגביי החברה בה אנו חיים, אמנם היא לא מתבטאת בזונות ואנשים הספציפיים שהוזכרו בספר אלא בכלליות (זהו מסר אוניברסלי). בסיפור זה אנו רואים רק את החברה הצרפתית בעניי מומו כיוון שלא יצא מגבולות פריס, אבל אנחנו יכולים להבין בעצמנו כי מה שקרה בחברה הזאת קורה גם בכל מקום אחר, אולי דבר זה מתבטא באופנים אחרים ולא על ידי זונות וכו' אבל הביקורת נשארת אותה ביקורת. עוד הביקורת הנמתחת על החברה הצרפתית היא התייחסות שלהם אל "עלובי החיים" שהם בעצם האנשים שחיו ברחוב (השכנים והחברים) עם מומו. אנו רואים איך האנשים הללו תוארו – בתור שארית של העם, כלא אנושיים. אבל בעצם כשמומו מספר לנו על החיים שלו אנו רואים את התכונות האמיתיות של האנשים הללו, את האנושיות שמתחבאת מאחורי הקליפה שהם עשו לעצמם כדי להתפרנס (בעיקר הזונות והסרסורים). ביקורת זו מקשרת אותנו לפתגם: אל תסתכל על הקנקן אלא על מה שבתוכו.
 והביקורת הסמויה היא הביקורת על הממשלה הצרפתית שבעצם לאורך כל הסיפור לא ניסתה לעשות כלום כדי להטיב את תנאי המחייה של האנשים שחיו בשכונות הבעייתיות. לאורך כל הסיפור הממשל הצרפתי לא הוזכר כמעט ולא לקח פעולות מעשיות בהפיכת החברה הצרפתית לחברה טובה יותר ולכן הרבה ילדים בצרפת סבלו מחוסר אהבה וחוסר טיפוח כמו מומו.

המסר:
בעצם, במסר החשוב ביותר שנמסר לנו בסיפור הוא הערך העולה מתוך מערכת היחסים שבין מומו לבין גברת רוזה: השוויון האנושי הקיים לאורך כל הסיפור, אין הבדל בין דת, גזע ומין. כל מי שגר ברחוב בלוויל היה שווה. כל אדם הוא אדם ואין אמירות גזעניות (למרות שערבים ויהודים חיו ביחד).הדוגמא הכי טובה לכך היא הדרך בה מומו הסתדר עם גברת רוזה (יהודי וערבי). לאורך כל הסיפור אין רמזים לכך שהם עלולים לא להסתדר בעתיד.

אמצעי עיצוב:
 מוטיב הקולנוע: מוטיב הקולנוע מופיע בסיפורנו מספר פעמים... בתחילה כאשר מומו עקב אחרי גברת נאדין (שהייתה זונה שמומו מצא חן בעיניה) והגיע לבניין ובו שמע יריות של אקדח שוב ושוב, ושוב על אדם מסוים שצעק שוב ושוב, ומומו החל לרחם על אותו אדם ובאצילות רבה פרץ לחדר ואז גילה שהכל היה על מסך, לא במציאות ושהדברים חוזרים אחורנית וקדימה שוב כפלא כאילו לא היה כלום. בפעם הזאת רואה מומו בפעם הראשונה את הקולנוע ומתאר אותו כ- 'דבר היפה ביותר שראה". התפקיד של מוטיב הקולנוע בסיפור הוא עיצוב עולמו הרוחני של מומו. מוטיב זה נותן למומו קצת לשכוח מהמציאות הקשה והמשעממת של היום יום. הקולנוע מעשיר את דמיונו של מומו והוא מתחיל לדמיין דברים חדשים (כפי שכבר ראינו עם הסיפור של הלביאה למומו יש דמיון פרוע, אבל כעת הוא עוברת את הגבלות שהיו לו), מומו מתחיל לדמיין איך שהוא מחזיר את הזמן אחורה. הוא מתחיל לדמיין מכוניות שחוזרות, ואפילו מסוגל לדמיין את גברת רוזה שהוא מתאר אותה כזקנה ומכוערת איך שהיא הופכת ליפה וחטובה כפי שהיא הייתה בצעירותה. הקולנוע נותן למומו תקווה שגם במציאות אפשר כך להחזיר את הדברים ולשנות אותם כפי שהוא רוצה. ה- "שינוי" זוהי בעצם מילת המפתח כעת, כיוון שמומו מתחיל לחלום על כך שהוא יכול לשנות את חייו.
 מוטיב המטרייה: מוטיב המטרייה בא לידי ביטוי בכך שמומו לאחר שמכר את חברו הטוב הכלב סופר, לוקח מטרייה ישנה שהוא מוצא ומאניש אותה בכך שהוא מצייר לה פרצוף ומלביש אותה. כאן מומו מגלה את הצורך של כל ילד בגילו (כאשר הוא עוד חושב שהוא בן 10 ולא 14) לשחק בבובות או בכל צעצוע שהוא. בחברה בכלל תפקיד הבובה בא למלא רצון של ילד ואת החלומות שלו הוא מבטא דרך הבובה שלו. אצל מומו אותו רצון/חלום הוא למלא את בדידותו לכן הוא מדמה שהבובה שלו היא חבר שלו. אך לעומת הרבה ילדים קטנים אחרים הוא מבין שזהו לא באמת חבר אלא סתם מטריה, ובעצם בובה שהוא יצר. ההסבר לכך יכול להיות שמומו גדל בחברה שדרשה ממנו להתבגר יותר מהר ממה שילדים אחרים מתבגרים ולכן כבר בגיל 10 הוא הבין על החיים הרבה דברים שאנשים מבינים רק כשהם מתבגרים. דבר זה מביא אותנו בקשר ישיר למסרים שבספר "התפסן בשדה השיפון"/ד' ג' סלינג'ר: המסר העיקרי של הספר הוא שילדים אמורים להתבגר באיטיות וצריכים למצות את כל מה שאפשר מהילדות שלהם (מה שמומו לא הצליח לעשות כיוון שהיה צריך לשמור על הילדים הקטנים יותר שהיו במעון וגברת רוזה לא יכלה לשמור עליהם בגלל מצבה הבריאותי, לכן מומו היה האחראי על המצב). בעצם, אפשר להגיד שאחד המסרים החשובים בסיפור, שבא לידי ביטוי במוטיב המטרייה הוא אותו המסר שנמסר לנו בספר "התפסן בשדה השיפון".

 מוטיב הליצן: מוטיב הליצן כמו שאר המוטיבים בא לספק למומו מקום מפלט ממציאות היומיום הקשה. מומו רואה בליצנים הללו את שמחת החיים שחסרה לו במובן מסוים, הליצנים, הם כל כך שמחים תמיד שמומו חושב שהם נוצרו רק כדי להיות שמחים ועליזים, ולכן מומו אוהב אותם מאוד וחוזר להתבונן בהם כל פעם מחדש. בתוך מוטיב הליצנים מופיע גם מוטיב הקרקס שמשתלב יחד עם מוטיב הליצנים כיוון שהליצנים באים מהקרקס הזה אבל מה ששונה זה האווירה. הליצנים הם אלו ששמחים תמיד ונותנים למומו את שמחת החיים שחסרה לו ברגעים קשים אבל הקרקס מספק לו מקום מפלט ונותן לו מסתור מהרוע שנמצא בחוץ.
 מוטיב הספר "עלובי החיים": הספר "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו נמצא אצל אדון חמיל שתמיד נמצא עם הספר, לא משנה מה. הוא נמצא עם הספר גם בצעירותו וגם כאשר כבר בקושי רואה. כלומר, הספר נמצא אצלו לא בשביל קריאה (כיוון שאנו רואים כבר בסוף הספר שאדון חמיל לוקה במחלת השכחה וגם בקושי רואה). אדון חמיל החזיק ביצירה אולי מפני שפחד לאבד את יצירת הספרות הזאת אך האפשרות היותר סבירה היא שהספר הזה סימל בשבילו את החיים שלו (עלובי החיים – כמו שהוא ומומו בחברה הצרפתית לא רצויים). הספר סימל בשבילו שהוא לא היחיד בעולם "עלוב" אלא יש עוד אנשים כמוהו ולכן הוא יכול לקוות לעתיד טוב יותר, שהדברים ישתפרו. התפקיד של המוטיב הזה בסיפור הוא לשקף את המציאות הקשה שבה חיו אדון חמיל, מומו וכל הדמויות שבסיפור וגם לתת תקווה לדמויות שהמצב יכלו עוד להשתפר כיוון שמובן לכולם שכל אדם צריך להיאחז בתקווה כול שהיא, והספר בא להבהיר לנו את העובדה הזאת. התקוות באות אצל אנשים שונים בדרכים שונות: אצל אדון חמיל הספר והזיכרון של אהובת נעוריו מחזיקים אותו בזמנים הקשים, אצל מומו אדון אנ'דה אמדה גורם לו להמשיך להאמין שאפשר להשתפר כיוון שהוא עשה זאת: "עשה זאת במו ידיו".

---------------------------------------------------------------

--------------------------------------------------------------

השני :

כללי

1. כאשר התפרסם הרומן "כל החיים לפניו" מבקרים ספרותיים רבים, אנשי תקשורת ואפילו קוראים רצו לדעת מיהו אמיל אז'אר.
המסתורין בדבר המחבר התגלה כאשר הסופר "רומן גארי" נפטר ופורסם ספורו- "חייו ומותו של אמיל אז'אר" שחשף כי רומן גארי , אחד הסופרים הגדולים ביותר בזמנים שאחריי מלחה"ע ה II, הוא בעצם אמיל אז'אר.
בספר "חייו ומותו של אמיל אז'אר" מעיד גארי כי נמאסה עליו הדמות של רומן גארי אשר הולבשה עליו לצמיתות לפני שלושים שנה.
גארי רצה ל"התחיל מחדש" וחשב שבעזרת בניית דמות חדשה הוא יכול לחוות את החוויות אשר חווה כסופר צעיר וחדש.
גארי היה אדם בעל דחף להתחדשות ולא רצה להשאר תקוע וקבוע בתבנית מסויימת בחייו.
בצעירותו היה טייס של "קומפאניון דה לה ליברסיון" בהנהגתו של שארל דגול(בזמן מלחה"ע ה II).
מאוחר יותר שירת במשרד החוץ הצרפתי ולבסוף פירסם מספר רומנים שהפכו אותו לסופר יוקרתי ומצליח.

פרק א- רקע

1. א. עיקר העלילה מתרחשת בתוך בניין בן שש קומות ברובע בלוויל שבפריס במאוכלס באנשים הנמצאים בתחתית המדרג החברתי בחברה כולה ובצרפת בפרט.
במקום חיים אנשים מכל המינים של עלובי החיים: שחורים,לבנים,ערבים, יהודים... כלומר הדת או הגזע לא משנה בסיפור אלא רק דירוג חייהם.
כל אותם האנשים חיו בתקווה כי בעתיד מצבם ישתפר ושפה הם יתפתחו הן כלכלית והן רוחנית אך לעת עתה זהו רק חלום והמציאות בלוויל שונה לחלוטין. הסופר מתאר את אותם אנשים כעלובים והוא מתייחס לאוכלוסיית הפשע: זונות , סרסורים, גנבים, מוכרי סמים וכד'... בזלזול ומגנה אותם ככל האפשר אך עם זאת גם מצליח למצוא מספר דמויות שהן כן הגונות.
הסופר לא מזכיר בספר את המקומות התרבותיים והנאורים של פריס וכן מזכיר את כיכר פיגאל הידועה לשמצה בגלל הפשע, הזונות ועיסקאות הסמים שמתבצעות שם וכך בעצם הוא מצליח להבליט רק את הצדדים השליליים של החברה בפריס בשנות השישים.
המקום בו מתרחשת העלילה מסופר עד לפרטים הכי קטנים כגון המעלית שחסרה בבניין ובגללה גברת רוזה עולה שש קומות ברגל כל יום.
הבניין, האוכלוסייה והמתרחש באזור מתוארים בפרטים ומוצגים באופן עלילתי בכדי שנבין את המצב שבו מומו נמצא ואת המציאות הקשה שבה ילד צריך לגדול ללא הוריו ועוד באיזו חברה.
בנוסף לכך בעזרת ההצגה העלילתית על עלובי החיים באזור הוא מצליח ליצור ניגוד ומבליט את טוב ליבה של גברת רוזה.

ב. למקום יש תפקיד מרכזי בהחלט בסיפור משום שאם הבניין והאזור לא היו כפי שהם בסיפור, אז העלילה הייתה מאבדת מעוצמתה וכן ההשלכות של המקום המתואר על חייו של מומו והמציאות בה הוא חי חיים במעון לילדי זונות היו מתגמדות ונעלמות אם הסיפור לא היה מתרחש במקום כזה.
לכן ניתן לומר שמקום ההתרחשות של הסיפור הוא מרכזי והכרחי להתגלגלות העלילה ולאפקט האוירה של הסיפור על הקורא.

2. הביקורת החריפה שעולה מן בסיפור על החברה הצרפתית וממסדה טבועה במשך כל הסיפור והיא לדעתנו כפולה:
מצד אחד הביקורת באה (וברובה) על כך שישנם המון ילדי זונות שחיים במעונות כגון זה של גברת רוזה ומי ש'סיפק' את ילדי הזונות הרבים הללו הן הזונות הרבות הנמצאות בצרפת ! המחבר בשקט אומר לנו איזה חברה צרפתית מגעילה הייתה באותה תקופה, שמי שהיה ברחובות כל הזמן היו עלובי החיים: הזונות, הסרסורים, מוכרי הסמים...
הביקורת כשלעצמה באה אל הממשל שלאורך כל הסיפור לא הוזכר כמעט ושלא לוקח יותר פעולות מעשיות בהפיכת החברה הצרפתית לחברה טובה יותר, ובגלל זאת ילדים רבים כמו מומו ושאר ילדי הזונות של גברת רוזה חיים חיים של כלבים במקום חיים של ילדים נורמליים עם תחביבים נורמליים כמו ילדים רגילים ממשפחה חמה.
מצד שני הביקורת באה על איך שהאנשים הללו, "עלובי החיים", נראים מעיני החברה הצרפתית, שכן חברה זו מתייחסת לאנשים אלו כמו זבל וכאילו שהם כולם אנשים רעים: פושעים, גנבים, סרסורים...
אך בעצם בסיפור אנשים אלו למרות מגרעותיהם והידרדרותם לפשע הם יכולים להיות אנשים טובים ואין לשפוט אדם רק על פי רמת חייו שלא תמיד באשמתו, הרי לא כל האנשים נולדו עשירים.

פרק ב- המספר

2. הדרך שבה הרומן מסופר : "מונולוג של גיבור" הינה דו כיוונית :
מצד אחד וכמו בחלקים מסויימים בסיפור היא מלהיבה את הקורא בגלל שתי סיבות – אחת היא שהמצב הוא כמו שמישהו מספר לנו סיפור בעל פה וסוחף אותנו לתוך הסיפור(כמובן שזה תלוי ברמת ההתלהבות שלנו מהנושא) שאם הוא מעניין אותנו, איננו יכולים להתנתק ממנו ואנו פשוט מחכים לדעת מה קורה בקוצר רוח, כמו בדו שיח עם חבר על נושא מעניין.
הסיבה השנייה היא שהדרך הזו משמשת לנו כמין תעלה למוחו של המספר ולכן מי שמתחבר כמו שצריך לסיפור – מתלהב גם הוא כשהמחבר מתלהב ושמח כשהוא שמח ועצוב כשהמחבר עצוב.
כל אלו שלכשעצמם הם יתרונות אך החיבור למוחו של המספר יכול להיות גם חיסרון מפני שכשהמספר מספר בחוסר התלהבות ושיעמום רק על מנת להעביר את המידע הנחוץ – אז גם אנחנו משתעממים כי כמו שהנושא לא מעניין את הסופר אז הוא גם לא מעניין אותנו.
חיסרון נוסף בדרך זו של "מונולוג של גיבור" היא (והיא השפיעה עלינו מאוד) שהסיפור גולש לנושאים לא רלוונטיים כל כך לעלילה ולא רק שהמחבר מעכב את העלילה ואפילו מעצבן את הקוראים מידי פעם בכך, הוא גם משעמם אותנו בנושאים משעממים ולא חשובים לקידום העלילה(לפחות לדעתנו).
דוגמא לגלישה לנושאים כאלו היא הפעם שבו מומו הסתובב בעיר ונכנס לאיזשהו קרקס או הפעם שהוא הסתובב עם המטרייה ברחוב, לדעתנו זה פשוט לא מעניין ולא קשור לנושא רוזה, מחלתה ומה מומו יעשה בחייו הלאה...

פרק ג- דמויות

4. א. מומו ורוזה הם אחד לשני כמו אם ובנה, אך לא סתם אם ובנה, הם יותר מזה.
במהלך הסיפור ניתן לראות כיצד הם נקשרים אחד לשני יותר ויותר עד שלמדו לאהוב אהבת משפחה אחד את השני.
בתחילה מומו היה מסתכל על גברת רוזה כאל סתם זאתי שמשלמים לה על מנת שתגדל אותו והוא היה מבצע לה מעשי קונדס ( כמו שגרם לכל הילדים לחרבן בכל הדירה) ומפחיד אותה (היה מצלצל בפעמון הדלת באמצע הלילה), וגם גברת רוזה למרות שחיבבה אותו לא בטחה בו לגמריי והייתה מביאה אותו לרופא בפחד שהוא מטורף ושהוא ירצח אותה בשנתה – זאת בגלל שאביו "כאמור" היה מטורף שרצח את אישתו ורוזה חשבה שזה תורשתי.
אך לאט לאט ככל שמומו התבגר וגברת רוזה הזדקנה וכבר לא יכלה לדאוג לעצמה למדו השניים לאהוב אחד את השני אהבה גדולה :"אנחנו כל מה שיש אחד לשני..." גברת רוזה הזקינה מאוד וגופה היה כל חלש עד שלא יכלה לטפס במדרגות הבניין ומוחה החל לשכוח דברים ולהיכנס למצב של "צמח" ובמצב זה לא יכלו לתקשר איתה והיא לא שלטה על גופה(גם על צרכיה).
ולמרות מצב זה של גברת רוזה ולמרות שלא היוותה כבר תועלת למומו הוא דאג לה, רחץ אותה ודאג לכך שלא יכניסוה לבית החולים שם "מחזיקים אנשים בכוח ושוברים שיאי עולם" לדבריי גברת רוזה.
נקודת השיא ביחסים בינהם היו: מצד רוזה, כאשר "אביו" כביכול של מומו בא לדרוש אותו חזרה ורוזה לא אמרה לו שזהו מומו מפני שרצתה להגן עליו מפני אבא מטורף שרצח את אמו של מומו ונטש אותו למשך 11 שנה(למרות שיה בביה"ח הפסיכיאטרי, זהו לא תרוץ). עוד סיבה לכך ששיקרה לאבא כביכול של מומו היא שהיא אהבה את מומו ולא רצתה לאבד אותו ולהיפרד ממנו – גם הוא לא ממנה שכאמור הוא היה יכול לומר משהו בשיחה.
נקודת השיא מצד מומו,לדעתנו, הייתה בסוף הסיפור כאשר הגן על גברת רוזה מפני אלו שרצו להכניסה לביה"ח ושיקר למענה ש'משפחתה' מגיעה מישראל לאסוף אותה לארץ ולבסוף לאחר שהניחו לה הוא הביאה ל"חור היהודי" שלה במרתף הבניין בו גרו ושם הוא ליווה אותה למותה עד הרגע האחרון.

ב. הערך העולה מתוך מערכת היחסים הזו בין מומו לרוזה היא:
השוויון האנושי הקיים לאורך כל הסיפור, ללא הבדל גזע דת או מין.
כל אדם הוא אדם (אפילו אם הוא עבר ניתוח שינוי מין) ואין פה אמירות
אנטישמיות גזעניות וכוליי...
הדוגמא הכי טובה היא האופן בו מומו (מוסלמי טהור) מסתדר עם גברת
רוזה (יהודייה טהורה) ובמשך כל הסיפור אין פה שום רמיזה לכך שהם
עלולים לא להסתדר בגלל השוני בדתם.

5. א+ב. שתי דמויות המשנה שאנו בחרנו בהן הן:
אנ'דה אמדה – אדון אנ'דה אמדה היה הסרסור הגדול ביותר בפריס, ומכך גם בין העשירים והמהודרים ביותר בפריס, הוא היה מניגריה מאפריקה והיה אחד החברים של מומו ורוזה. בתחילת הסיפור היה נותן משהו קטן סתם כך כחבר למומו- בהתאם לרצונו כמובן – ולקראת סופו החל לעזור ולתמוך כספית במומו ובגברת רוזה במצבם הקשה כתוצאה מבראותה של גברת רוזה. הערך האנושי שאנו מוצאים בו הוא "אהבת המשפחה", לאדון אמדה היה חשוב מאוד שלמשפחתו יהיו די אמצעים כספיים ולכן היה שולח להם כספים מכספי הזונות שלו. עוד יותר חשוב מכך היה לו שהוריו יחשבו שהוא אדם חשוב ומכובד מאוד (קבלן הבנוה סכרים ומביא תועלת לארצו), והכי חשוב הכי לו שכולם ידעו: "עשיתי את עצמי במו ידיי"
זהו משפט שאמר רבות למומו והחדיר רבות במכתביו למשפחתו.
התפקיד הנוסף שהיה לו בסיפור מלבד ייצוג הערך היה כמו שכבר הזכרתי, לתמוך במומו ורוזה כספית בזמנים הקשים שלהם.

אדון חמיל - אדון חמיל היה אדם מבוגר, בא בימים שבא לצרפת מאלג'יר ובבעלותו הייתה חנות שטיחים בפריס – הוא היה חבר טוב של מומו ושימש לו כדמות אב וגם היה חבר טוב של גברת רוזה(אפילו פעם אחת חשבו לשדך בינהם אך בגלל זקנתם לא עשו זאת).
הערך האנושי שאדון חמיל מייצג לדעתנו הוא:"אין חיים ללא אהבה" , אדון חמיל בצעירותו אהב אישה והיה מאושר והוא סיפר למומו שאי אפשר לחיות בלי אהבה ושהוא מודה לאל כל יום שעובר על זכרונו הטוב שנותן לו לזכור את אהובתו מימי קדם. התפקיד הנוסף שהוא מייצג מלבד ייצוג הערך הוא לשמש מעין דמות אב למומו. במשך הסיפור אדון חמיל תמיד אמר למומו כל מיני משפטים חכמים בנוגע לדתו ובכלליות שנחרט בזכרונו של מומו והוזכרו על ידו במשך רוב הסיפור כמו משפט שאדון חמיל היה אומר ואחריו מומו הזכיר במשך כל הסיפור :"כמו שהיה לי כבר הכבוד".

6. החלטנו לכתוב על הדמות של ד"ר כץ ועל פי המרכיבים של דמות שטוחה אין דמות המתאימה יותר להגדרה ממנו.
ד"ר כץ הוא הדמות הטיפוסית ברומן אשר לה מיועד אך ורק תפקיד אחד, לא מסובך ולא משתנה.
לדמות של ד"ר כץ קווי אופי קבועים והוא אינו דמות מסובכת או דמות שעוברת איזשהו שינוי רציני במשך הסיפור. ד"ר כץ הוא רופא מוכר לכל היהודים והערבים שמסביב לרחוב ביסון. לא נותנים לנו כל מידע על עברו ואישיותו והוא מקבל יחס רק עקב תפקידו ולא עקב אישיותו (כדמות נפרדת כמובן).
ד"ר כץ הוא אדם מלא חמלה שרק משתוקק לעזור לאנשים שזקוקים לו מבוקר ועד ערב, חוץ ממידע זה לא נמסר לנו שום דבר על אישיותו.
בסיפור שלנו ד"ר כץ מיצג את הדמות שרק מחכה לעזור לאנשים וזהו תפקידה לאורך כל הסיפור. הוא מופיע בכמה מקרים שבהם נזקקים לו ולפעמים אף גורם להתפתחות בעלילה אך הדמות שלו לא עוברת כל שינוי ואינה בעלת קווי אופי רבים ומסובכים.( הוא טרם כשבדק את גברת רוזה ובישר להם שזה לא סרטן).
בסיפור שלנו במשך מספר מקרים מזכירה גברת רוזה את חשיבותו של ד"ר כץ בפני מומו וכן אנו עדים לביקורים רבים של מומו אצל ד"ר כץ ללא כל טעם אלא רק מפני שהוא הרופא הטוב, וכן כמו שכבר הזכרנו את הביקורים ההולכים וחוזרים של ד"ר כץ אצל גברת רוזה על מנת לבדוק את מצבה.

הדמות השנייה שבחרנו לדבר עליה היא מומו שהיא כמובן דמות עגולה.
הדמות של מומו היא דמות מורכבת, מסובכת, בעלת המון קווי אופי, דמות ש"חושבת" במהלך העלילה וכן היא גם עוברת שינויים רבים.
מומו הוא בעצם דוגמא קלאסית לדמות עגולה.
מומו – מוחמד הוא ילד מוסלמי שגדל והתחנך תחת השגחתה של גברת רוזה אשר הייתה בעלת מעון לילדי זונות . עבור מומו רוזה היא יותר ממטפלת אלא היא מתפקדת כמעט כמו אמו ומבחינתו היא מספקת לו את האהבה וההגנה שדרוש לו.
בעיניה של גברת רוזה מומו הוא כמו בן והיה לבכיר לילדיה במעון.
מומו במהלך רב הסיפור מפגין את אהבתו לגברת רוזה ואף עושה השוואות בין אהבתו לרוזה לבין נשים אחרות אך למרות האהבה הברורה של מומו לרוזה הוא מתפרץ עליה בכעס ולא מצליח לשלוט על עצמו פעמיים בעלילה:
פעם אחת כשהתוודע לו שהוא לא נמצא אצל גברת רוזה וחי במעון בגלל אהבתה אליו אלא בזכות הכסף שנשלח אליה כל חודש(דבר שהתגלה לו כמוטעה מפני שמתי שחדל הכסף, גברת רוזה המשיכה לטפל בו).
ובפעם השנייה כאשר אביו מופיע אצל גברת רוזה במעון ולא רק שהוא מגלה על עברו הוא גם מגלה שהוא לא בן 10 אלא בין 14, דבר זה שלאותו רגע הכעיס אותו מאוד , אך מייד לאחר מכן הוא משנה את דעתו, סולח ואפילו שמח על שהתבגר באופן כל כך פתאומי.
מומו הוא ילד בן 14 בעל הומור סרקסטי שפעמים רבות מדבר ומתנהג כמישהו בן 30 אך בניגוד לכך אנו מוצאים אותו המון פעמים מפחד מבדידות וחושב ממש כמו ילד קטן.
הדמות של מומו היא דמות מסובכת אשר מוצאת עצמה הרבה פעמים מהרהרת על החיים הן באשר לטוב שבהם והן באשר לצד המכוער שלהם. בהירהוריו הוא מזכיר רבות את המילה מוות מה שמראה לדעתנו על בעייה פסיכולוגית.
במהלך הסיפור אנו שמים לב למצבי הרוח הרבים שמומו נמצא בהם, אשר לטעמנו זהו דבר נורמלי אך אנו רואים בנוסף לכך את התגובות שלו למצבי הרוח שמתוארים בהגזמה הן אם זה רגשות שמחה והן אם זה רגשות זעם, התגובות הללו מעידות על סיבוך נפשי.
מומו עוזר ומסייע לרוזה בטיפול בשאר הילדים אך במקביל נורא מפגין את התלות שלו בה ומראה פעמים רבות איך לא יכל להסתדר בלעדיה אפילו ברגעים קצרים ביותר וכל זאת נובע מן חששו להגיע למצב של בדידות.
כאמור הזכרנו כרגע את הפחד שלו מבדידות והתלות ברוזה ואי רצונו להתמודד עם דברים אלו במשך רוב הסיפור אך אני עדים בסוף הסיפור אחרי שרוזה כבר גססה שהוא עומד במילתו לרוזה ולא שולח אותה לביה"ח ובעצם נלחם בדחף הטבעי והצפוי ממנו שהוא החזקת רוזה בחיים והוא נותן לה למות כרצונה, וכאן ניתן לראות כיצד קשה לו להיפרד ממנה בין אם זה בגלל אהבתו אליה, בין אם זה מפחד מבדידות ובין אם קשה לו להתמודד עם המציאות בה היא מתה ולכן הוא מנסה להחזיקה בחיים ע"י איפור כבד ובושם.אך בסוף כשמוצאים אותו איתה הוא מתחיל לטפל בעצמו לבד בסופו של דבר- התמודדות.
הדמות של מומו היא דמות שעוברת שיניים פנימיים גדולים וכן היא דמות מסובכת שעוברת הירהורים רבים ומשנה את יחסה לסביבה בתדירות גבוהה.הדמות של מומו בעצם מייצגת מגזר שלם של ילדים שלצערנו גדלים במציאות קשה כמו שמתנהלת בסיפורנו.
7. א. הרומן "כל החיים לפניו" רומן על בדידות בכלל ובדידותו של ילד יתום בפרט.
כפי שמתגלה במהלך הסיפור אנו רואים שמומו הוא ילד בודד מאוד אשר הנפש היחידה מבחינתו שדואגת לו ומפירה את הבדידות היא גברת רוזה.
אנו יכולים להוכיח את הקשר ההדוק בין השניים ואת התלות של מומו ברוזה שמתבססת על הפחד מהבדידות בכל מיני מקרים לדוגמא כאשר ד"ר כץ מודיע למומו שרוזה עלולה למות בקרוב ושזמנה הולך וקרב. תגובתו של מומו היא אומנם מצופה אך בהחלט מוגזמת. הוא מגיב בבכי קולני ועצב גדול נופל עליו וכל זאת מהחשש שלו מההישארות לבד וכן מאהבתו הגדולה לרוזה.
הביטויים לבדידותו של מומו הם מתחילים בנתונים שאנו מקבלים על מצבו החל ובהיותו יתום וחי במעון לילדי זונות ועד להיותו מחוסר חברים בני גילו.
כמו כן אנו עדים למצבים רבים מאוד אשר אותם מעברי מומו לבדו לחלוטין, אנו רואים זאת בשיטוט שלו ברחובות, בישיבה שצל ד"ר כץ, בישיבה בבתי קפה, במשחקים המסוכנים שהוא משחק בכדי להפיג את הבדידות, להעביר את הזמן ולמצוא ריגוש וכן בעצב המעורב במשמחה אחרי מכירת הכלב שלו ומאוחר יותר בבדידות שאותה הוא מנסה להדחיק אחרי מותה של גברת רוזה.

ב. בכדי לגבור על בדידותו הוא מנסה כמעט הכל והוא כמעט ומצליח.
הוא מתחיל בשיטוטיו ברחובות פריז וכך מנסה לקבל יחס מהזונות שמרחמות עליו וממשיך במשחקים מסוכנים כמו "רולטת כבישים" שם מקבל ריגושים ותחושת חשיבות בזה שנהגים נזהרים בולמים בארסיביות וכל זאת בכדי להימנע מלפגוע במומו שהוא גרם לזה בכוונה.
בדידותו של מומו מתבטאת גם מבחינה חברתית, דבר שגורם לו לחפש ידידים אחרים ושונים.
החבר הראשון שלו הוא כלב בשם "סופר" שהופך לידיד נפש אך לצערו של מומו הוא נאלץ למכור אותו(לא משנה שאח"כ הוא זרק את הכסף לביוב) בכדי שיוכל לזכות לחיים טובים יותר במקום שיוכל לטפל בו, והוא אף מזכיר בספר שהמעון הוא אינו מקום לכלב והחיים שם הם לא חייב לכלב, אירוני לא??? שכן לעלובי החיים זהו כן מקום לחיות בו.
מאוחר יותר הוא מוצא תחליף נוסף-דימיונו שמאפשר לו לדמיין על לביאה ששימשה לו לאמא בזמנים שנזקק לחיבוק והגנה.
מבחינתו הלביאה היא החיה שמסמלת בצורה הבולטת ביותר אימהות והיא מילתה לו את המקום הזה שלעיתים (בעיקר בלילות) גברת רוזה לא יכלה למלא.
בתפקיד החבר אותו היה צריך למלא אחרי מכירת כלבו הוא ממלא בעזרת מטריה שעליה צייר פרצוף, לחבר הזה קרא בשם "ארתור".
ארתור שימש כחבר טוב וכן כמקור הכנסה מפני שארתור והוא עמדו ברחובות פריז וביצעו הופעות של ליצנות בכדי להרוויח כסף כיס.
הנקודה הרצינית והמוזרה ביותר בה מנסה מומו להפיג את בדידותו היא שאחרי מות אביו אנו מוצאים את מומו מעביר את הזמן וחולק כבוד לאביו ולזכרו הוא מעשן סיגריה שמצא בכיסו.

פרק ד- אמצעי עיצוב

8. מוטיב הקולנוע מופיע בסיפורנו מספר פעמים... בתחילה כאשר מומו עקב אחרי גברת נאדין (שהייתה זונה שמומו מצא חן בעיניה) והגיע לבניין ובו שמע יריות של אקדח שוב ושוב ושוב על אדם מסוים שצעק שוב ושוב, ומומו החל לרחם על אותו אדם ובאצילות רבה פרץ לחדר ואז גילה שהכל היה על מסך, לא במציאות ושהדברים חוזרים אחורנית וקדימה שוב כפלא כאילו לא היה כלום.
רגע זה היה רגע של גילוי בשביל מומו שעד היום לא ראה דבר כזה מימיו והוא תיאר זאת כ'דבר היפה ביותר שראה'.
התפקיד של מוטיב הקולנוע בעיצוב עולמו הרוחני של מומו הוא בכך שדבר זה מעשיר את רוחו ומוחו של מומו מחיי היומיום המשעממים אותו ומגלה לו דברים חדשים לעשות ברגעים השקטים והמשעממים יותר בהם הוא מחפש ריגוש.
מההעשרה הזו לרוחו של מומו הוא מתחיל לדמיין דברים חדשים(אנו כבר יודעים שלמומו דמיון מפותח וכעת הוא מגיע לדרגות חדשות), החזרת הזמן אחורה.
הוא מתחיל לדמיין דברים כמו מכוניות או שחוזרים אחורה על דרכם, הוא אפילו מסוגל כעת לדמיין את גברת רוזה הזקנה והמכוערת להפליא(כפי שמומו מתאר אותה) כצעירה יפייפיה וחטובה.
וכך במשך חלקים מסויימים בסיפור מומו בשעות הפנאי שלו מבלה בקולנוע או סתם בטיולים מעביר את הזמן אחורה וקדימה כרצון דימיונו הפרוע.
בנוסף לכך דבר זה גורם למומו לחשוב שאולי גם את החיים האמיתיים אפשר להחזיר אחורה ולשנות-זוהי מילת המפתח, שינוי, דבר זה נותן למומו את האפשרות לחלום על שינוי.
מוטיב המטרייה בא לידי ביטוי בכך שמומו לאחר שמכר את חברו הטוב הכלב סופר, לוקח מטרייה ישנה שהוא מוצא ומאניש אותה בכך שהוא מצייר לה פרצוף ומלביש אותה.
מומו כאן מגלה את אותו צורך שילדים מגלים כאשר הם מבלים זמן במשחק עם בובות, זהו אינו דבר יוצא דופן לדעתנו שאנשים משחקים עם בובות, ההבדל פה הוא בכסף, שאנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם בובות ומומו בגלל מצבו היה חייב ליצור אחת.
והבובה כך או כך, בחברה כזו או אחרת, תמיד באה למלא איזה רצון, איזו שאיפה חסרה, ואצל מומו זה התבטא בבדידות הרבה שלו, למומו לא היו חברים בגילו ומלבד מספר אנשים מבוגרים לא היו לו חברים בכלל ולכן נוצר בו מעין רצון ליצור לעצמו חבר, וכך הוא יצר את ארתור, שמבחינה רוחנית סיפק למומו מה שהיה צריך באותה תקופה, כמעין חבר שותף לשיטוט ברחובות, לשינה, לשיחות וכדומה...
אך מומו למרות שהיה בודד ובמצב רגשי קשה לא השלה את עצמו לחשוב שארתור באמת (למרות שהוא חבר טוב) אמיתי והקבלה הזו והעמדת פנים הזו רק לשם הסיפוק העצמי היא זו שקידמה את רוחו ונפשו של מומו.
מוטיב הליצן הוא כמו שאר המוטיבים בא על מנת לעזור למומו לברוח ואילו למספר רגעים מן המציאות הקשה שבה הוא חי, והליצנים הם כל כך שמחים וכל כך עליזים בעיני מומו שזה גורם לו לאהוב אותם, איך יש להם שמחת חיים בלתי פוסקת וכאילו שהם נוצרו רק על מנת להשתולל משמחה ללא הפסקה.
וכך כשמומו מרגיש ממש עצוב ואפרורי הוא יכול לפנות לליצנים שירעננו את נפשו ורוחו בשמחה ומחשבות שמחות לעתיד הקרוב.
מוטיב הקרקס משתייך לאותו אזור של שמחה כמו הליצנים (שכן הליצנים נמצאים בקרקס) ומה ששונה פה הוא האוירה.
הליצנים הם אלו שמשתגעים ומשמחים את מומו אך הקרקס זה דבר שנותן למומו מקום מסתור מהרוע שבחוץ מפני שבקרקס תמיד טוב ותמיד שמח.
הקרקס תורם לרוחניות של מומו בכך שהוא מגלה צד לא אנושי שיכול להיות בחיים, כמו שלליצנים ולאנשי הקרקס אין בעיות בכלל והם תמיד שמחים. התרימה באה לידי ביטוי בכך שהוא מבין שזה לא מצב אנושי ושהחיים הם לא כאלה ובכך הוא מתנתק מהתלות בקרקס.

9. ב. הספר "עלובי החיים" מופיע ברומן שלנו כמוטיב אצל אדון חמיל שמחובר לספר יומם ולילה, גם במצבו הבריא והצעיר, שבו העריך את הספר מעל ומעבר וגם לאחר שאיבד את ראייתו ולא הרפה מן הספר, אולי משום שחשש לאבד את יצירת האומנות ואולי מפני שהתחבר נפשית לעלילה ובכך קיבל תקווה לעתיד ורוד יותר, שהכל יסתדר ויהיה טוב יותר.
הספר מופיע לא רק בידו של אדון חמיל אלא גם במוחו של מומו שחושב על הסיטואציות ומקבל מהספר אנרגיה ואפילו אומר לאדון חמיל :"אולי גם אני אכתוב פעם את עלובי החיים" ...
ג. תפקידו של המוטיב הזה בסיפורנו הוא די ברור:
לשקף את המציאות הקשה של החברה שבה אדון חמיל ומומו חיים בה, ואף לתת תקווה ושאיפות לעתיד שונה בקרב הדמויות.
אצל אדון חמיל זה מתבטא בכך שזה הדבר היחידי שמחזיק אותו בחיים בזמניו הקשים..(כמעט)
ואצל מומו זה מתבטא ביחד עם הערצתו למר אנ'דה אמדה בכך שהוא רואה איך הוא התפתח והתקדם טוב בעולם ויש לו חיים טובים והוא: "עשה את עצמו במו ידיו".
כך מומו רוצה להיות, והספר נותן אור ירוק לדמיונו לפעול וגם מטרה לשאוף אליה בעתיד.

10 א. בכדי להסביר את האנלוגיה של שני הנערים אנו רק צריכים לאפיין כל אחד מהדמויות הכלליות ובכך אנו רואים את ההבדלים והדמיון שין השניים.
נתחיל בזה שמומו הוא ערבי ושמואיז הוא יהודי.
מלבד זה מואיז עובר מטיפול אצל רוזה ועובר למשפחה שמאמצת אותו. לעומת מומו שנשאר אצל רוזה עד היום שהיא מתה ואחרי זה. מומו היה האהוב ביותר המעון {מבחינת רוזה }לעומת מואיז שאומנם היה אהוב על ידי רוזה כמו כל ילדי המעון אך לא נחשף לקשר חזק כשל מומו וגברת רוזה.
למרות ההבדלים שניהם באים מאותם חיים של עוני ושניהם בנים של זונות.
ב. לפי דעתי מן המצופה שמואיז יהיה הילד המועדף על ידי רוזה אך הדבר הוא שונה ומומו הערבי הוא המועדף על ידי רוזה על אף היותה יהודיה.
האנלוגיה לפי דעתי מנסה לתת מסר חינוכי שבו כולם מאותה רמה גם רוזה, גם מומו, גם מואיז וכן כל שאר הדמויות שם הם מאותה רמה חברתית ולכן בגלל שכולם מאותה הרמה החברתית אנו יכולים לקבל מסר שאסור לנו להקשר לאדם בגלל מוצאו האתני ועלינו לתת לנפש ולרגש שלנו להיסחף בלי לתת לו מגבלות בדיוק כמו שרוזה עשתה כשהיה מדובר במומו, והיא יצרה קשר חזק איתו על עף הניגוד האתני הברור.
לכן בזה שישנם הבדלים אבל גם דימיון אנו יכולים לקבל מסר שכזה!

פרק ה- סיום

11. בסוף הרומן התחושות שלנו והספקות שאולי נשארו לנו לגבי הבעיות הנפשיות ואולי החוסר בגרות שנבעה מהחיים הקשים הללו מתגלים לחלוטין.
אנו רואים זאת בניסיונות של מומו ל"החיות" את רוזה ובעצם כל הבעיות והסיבוכים שהתגלו במהלך הרומן לגבי מומו והבעיות שלו רק מתחזקות.
כאשר גופתה של רוזה מתגלה והוא נלקח לביתם של נאדין וראמון אנו נשארים עם רומן שלא נגמר, וזאת מפני שמכאן ואילך אין אנו מקבלים פרטים על עתידו של מומו וכאן אנו נשארים עם העתיד של מומו בידינו ובדימיונינו.
בנוסף לכך אין שום משפט שסוגר את הסיפור ונותן לנו הרגשה שהעלילה נגמרה ובעצם מהנקודה שהספר נסגר אפשר לדמיין עוד ספר נוסף בראש או לפחות לדמיין את גורלו של מומו במשפחה שכנראה אמצה אותו, למה מומו ולמי מומו יהפך כשיתבגר הלאה...

--------------------------------------------------------------------

-------------------------------------------------------------------

השלישי הינו רק ניתוח הדמות הראשית בספר :

ניתוח הדמות המרכזית דרך הדמות המשנית:

רקע קצר על הספר:
הספר "כל החיים לפניו" / אמיל אז'אר מסופר דרך עיניו של המספר במבט לאחור.
הסיפור מתמקד בעיקר בחייו של הדובר, מומו אשר גדל אצל גברת רוזה, אישה יהודיה זקנה, ניצלות שואה שמנהלת מעון לילדי זונות שלא יכלו לגדל את ילדיהן בגלל החוק בצרפת.
מומו, הוא ילד מוסלמי, בנה של זונה שלעולם לא הכיר. מגיל 3 היה אצל גברת רוזה ועבורו היא היתה יותר ממטפלת. היא חינכה אותו, דאגה לו, אהבת אותו והיתה לו למעין אם.
הם גרו עם עוד כמה ילדים, בנים של זונות, גם כן בדירה בפריז השוכנת בשכונת עוני ומצוקה. בשכונה גרים אנשים "נחותים" בחברה, מיעוטים כמו שחורים, יהודים וערבים. מה שנותן אוירה של פשע. מפיו של מומו אנו שומעים סיפורי זנות, סמים שילד בן 10 נחשף אליהם. למרות כל זאת, הדמויות המוזכרות בסיפור מתוארות כאישיויות טובות, ישרות, הגונות. החברה המעורערת מבליטה את טוב ליבם של הדמויות המוזכרות ובעיקר את טוב ליבה שדל גברת רוזה.
הסיפור בכלליות מתאר את היחסים החמים והאוהבים בין גברת רוזה לבין מומו דרך סיפורים וחוויות שחווה מומו בחייו.

הדמות הראשית- מומו:
הדמות של מומו היא דמות שסביבה מסתובבת העלילה. היא מורכבת, מסובכת, בעלת המון אופי, בעיות, התפתחויות ושינויים.
מומו גדל תחת השגחתה של גברת רוזה והיא היתה לו לאם. יחסיהם היו יחסי אם ובן לכל דבר. יחסים של אהבה, קרבה ודאגה (על היחסים אפרט בהמשך).
מומו מוצג לנו תחילה כילד ב10 (רק בסוף הסיפור יתברר גילו האמיתי) הבוגר מאוד יחסית לגילו. המצב בחייו דרש ממנו ידע והתנסות בדברים שילד בן 10 לא היה מעלה על דעתו את קיומם. הוא חשוף לחיים שונים מחיים של ילדים אחרים, החיים חיי ילדות, חיי תמימות חסרי דאגות.
מומו גדל בשכונת עוני, היה לבן של זונה ואף האישה שטיפלה בו היתה זונה לשעבר. בנוסף, הוא גדל בחברה של זנות ופשע ובא במגע עם אנשים מבוגרים מהתחום.
הוא היה הבן הגדול בבית, מה שגרם לו גם כן להיות יותר עירני למצב הקשה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיות שאנן למתרחש ובגלל דאגתו לגברת רוזה, שכבר היתה זקנה ותשושה הוא לקח את נטל הבית על עצמו.
בגרותו באה לידיי ביטוי מדרך מחשבותיו ובעיותיו. לדוגמא: כאשר לה מאהוט הזריק לגברת רוזה מנת הרואין בטעות, אנו מתוודעים לדעתו של מומו בנושא הסמים. הוא אומר שהסמים הם הדרך לבריחה מהמציאות אל האושר. בנוסף, הוא אומר "אני לא כל כך נמשך להיות מאושר.... איזו חתיכת גועל נפש הוא האושר הזה.... אני לגמרי מצפצף עליו". ילד בן 10 צריך להיות מאושר תמיד ולא לשקוע בבעיות ללא מוצא. כנראה שהוא מפחד מהאושר כי הוא לעולם לא חווה אותו. הוא תמיד חיי בתוך מציאות רבה ואולי פחד שכשיגיע האושר, הוא ייעלם. או יותר מזה, אולי הוא חושש שהאושר עבורו לעולם לא יגיע ולכן נמנע מלקוות.
דוגמא נוספת אפשר למצוא כאשר מצבה של גברת רוזה מתדרדר. מומו חש רחמים על הזקנה ועל כל הזונות לשעבר שכעת נמצאות חולות, חסרות אונים ואומר שאם היה יכול, היה לוקח את כל אותן הזקנות תחת חסותו, שומר עליהן ומטפל בהן. "אני אקח רק את הזקנות, המכוערת... אהיה הסרסר שלהן, אטפל בהן ואדאג שיהיה סדר". המצב שנמצא בו מומו בהיותו דואג לכאלה דברים רציניים לא תואמים את גילו הצעיר.
יחד עם בגרותו הרבה, לעיתים נכנסים בו התקפי ילדותיות והילד המתיימר להיות גדול, בוגר וחזק נכנע לילד הבודד והעצוב שבתוכו המחפש קצת אושר ונחת בחיים. למרות האהבה שמעניקה לו גברת רוזה, הוא לעולם לא חווה אהבת הורים, חום אם אמיתי. בנוסף, הוא לעולם לא קיבל את מלוא תשומת הלב, הוא גדל עם עוד הרבה ילדים ומצבם היה קשה, מה שגרם לחסך באם. מומו לעולם לא ראה את אימו והדבר היה חשוב לו יותר מכל. לדוגמא: כאשר היו אמהות הילדים האחרים באות לבקר את ילדיהן במעון כל מה שרצה מומו זה שאמו תבוא לבקר אותו גם כן. הוא שמע פעם מילד אחד שכל פעם שכואבת לו הבטן, אימו באה לבקר. לכן התחיל מומו להתלונן על כאבי בטן ואף היה מחרבן בכל פינות הבית בתקווה שאימו תגיע. דרך נוספת שבה מתבטאת ילדותו של מומו היא כאשר הוא מנסה שוב למשוך תשומת לב שכך שגונב מחנויות. "ניסיתי להתבלט בצורות אחרות. התחלתי לסחוב מדוכני חנויות.... תמיד, שמישהו ישים לב, כדי שלא אעשה את זה לחינם."
מומו היה רעב לעורר במישהו עניין עד שהיה גורר את עצמו לגנוב מחנויות ולהיתפס, בכוונה.
מומו היה ילד בודד מאוד שמנסה לגבור על בדידותו בתחליפים. בדידותו של מומו מתבטאת תחילה בנתונים שאנו מקבלים על מצבו בהיותו יתום וחי במעון לילדי זונות ולבסוף- היותו מחוסר חברים בני גילו.
מכאן, שבדידותו של מומו מתבטאת מבחינה חברתית, דבר שגורם לו לחפש ידידים אחרים ושונים ומבחינה משפחתית, שכאן נכנסת גברת רוזה לתמונה.
בחינה חברתית- תחילה, הוא הביא לעצמו כלב שהיה חברו הטוב ביותר. מומו והכלב היו קשורים אחד לשני וסוף סוף מומו מרגיש שיש לו למי להעניק אהבה, מישהו שמודה לו על כך וצריך את אהבתו. מומו אהב את הכלב כ"כ עד שאפילו שם את טובתו ואושרו של הכלב לפניו. הוא ידע שביתו והתנאים בהם הוא חי לא מספיק טובים בשביל לגדל כלב כזה והוא רצה שיהיה לו את הטוב ביותר ולכן מכר את הכלב לאישה ממעמד גבוהה, שתדאג לכלב וכאות לאהבתו ודאגתו לכלב, הוא זורק את הכסף שקיבל תמורתו.
דוגמא נוספת להיחלצות מבדידות הוא ארתור. המטריה שהלביש בבגדי ליצן. ארתור היה עבורו לחבר. הוא יצא איתו לרחובות, שיחק איתו ואף ישן איתו. דרך ארתור מצטייר מומו כילד בעל אותם צרכים כמו שאר הילדים. הצורך במישהו לשחק איתו, לבלות איתו. למומו לא היו חברים בגילו רק אנשים מבוגרים שהיה משוחח עימם לפעמים. לא היו לו חברים בכלל ולכן נוצר בו מעין רצון ליצור לעצמו חבר, וכך הוא יצר את ארתור, שמבחינה רוחנית סיפק למומו מה שהיה צריך באותה תקופה, כמעין חבר שותף לשיטוט ברחובות, לשינה, לשיחות וכדומה...
מומו ביקר בקרקס ואהב בעיקר את הליצנים. הליצן בא על מנת לעזור למומו לברוח ואילו למספר רגעים מן המציאות הקשה שבה הוא חי, והליצנים הם כל כך שמחים וכל כך עליזים בעיני מומו שזה גורם לו לאהוב אותם, איך יש להם שמחת חיים בלתי פוסקת וכאילו שהם נוצרו רק על מנת להשתולל משמחה ללא הפסקה. כך הוא מרגיש שמח ובדידותי נשכחת לכמה רגעים.
וכך כשמומו מרגיש ממש עצוב ומדוכא הוא יכול לפנות לליצנים שימלאו את ליבו באושר.
הוא מנסה להתקרב לאנשים זרים בכדי לשכוח מצרותיו ולתת לחייו אשליה של חיים מאושרים. הוא עוקב אחרי בחורה שדיברה איתו ומנסה להתקרב אליה, אך כאשר היא מתקרבת יותר מדיי הוא בורח- מפחד להתמודד עם האמת ועם מה שיחשבו עליה האנשים. בסוף הסיפור, כאשר הדמות המרכזית עוברת תהליך של שינוי הוא נפתח לאותה הבחורה ומספר לה על חייו. כל אלו הם דרכיו של מומו להתמודד או אולי לברוח מתחושת הבדידות התת-מודעת שחש עמוק בפנים.
היחידה שבאמת דואגת לו ומפירה את בדידותו היא גברת רוזה. דרך היחסים בניהם הוא מתגבר על בדידותו מהבחינה המשפחתית.
כאשר מתאר מומו את גברת רוזה, אפשר להבחין באהבתו אליה. הוא מספר על טוב ליבה ועל כך שלא משנה כמה קשה המצב היה, היא תמיד חיפשה את הטוב עבור הילדים.
את אהבתו אליה אפשר לראות כבר מן העמוד הראשון של הספר- כנראה שהפרט הזה הוא חשוב והכרחי. כבר בתחילת הסיפור מומו אומר שכשהוא גילה שגב' רוזה מקבלת תשלום עבור הטיפול בו, הוא הרגיש פגוע והיה עצוב. "...חטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי. חשבתי, שגברת רוזה אוהבת אותי חינם ושאנחנו חשובים זה לזה. בכיתי הלילה, וזו היתה האכזבה הראשונה בחיי". מהקטע הזה אפשר להבין כמה גב' רוזה היתה חשובה למומו.
מומו מתאר את בדידותה של גב' רוזה בעצבות ואפשר היה לראשות שכואב לו עליה. דאגתו לה מתבטאת בעזרה הבלתי פוסקת שמעניק לה: כל פעם שהילדים היו עושים יותר מדיי רעש ובלגאן לגב' רוזה, הוא היה דואג להרגיע אותם. הוא היה מטפל בהם- היה מנגב להם את התחת כי לגב' רוזה הזקנה היה קשה להתכופף, הוא היה הולך עבורה לקניות כי מצבה הבריאותי לא אפשר לה לעלות ולרדת שש קומות במדרגות וכד'.
מומו עוזר לרוזה לטפל בשאר הילדים אך במקביל נורא מפגין את התלות שלו בה ומראה שלא יוכל להסתדר בלעדיה ברגעים קצרים- כל זאת נובע מן החשש להגיע למצב של בדידות. התלות של מומו ברוזה מתבססת על הפחד מהבדידות בכל מיני מקרים לדוגמא כאשר ד"ר כץ מודיע למומו שרוזה עלולה למות בקרוב ושזמנה הולך וקרב. תגובתו של מומו היא אומנם מצופה אך בהחלט מוגזמת. הוא מגיב בבכי קולני ועצב גדול, זאת בגלל החשש שלו להישאר לבד ובנוסף, בגלל מאהבתו הגדולה לרוזה.
כאשר התשלום עבור הטיפול במומו פסק, אנו עדים למין תלות הדדית בין מומו לגב' רוזה. מומו אומר לה "גברת רוזה, לא צריך לפחד. את יכולה לסמוך עליי. לא אעזוב אותך רק בגלל שהפסקת לקבל כסף". מכאן, אנו מבינים שגם גב' רוזה הזדקקה למומו ולא רצתה שהוא יעזוב אותה. האהבה והדאגה של מומו לרוזה אמנם גדולה, אך יחד עם זאת היא גם הדדית. גב' רוזה אהבה את מומו כאילו היה לבנה.
כל פעם שקורה אצל מומו משהו מוזר, ולו הדבר הכי קטן, רוזה מיד לוקחת אותו לדר' כץ בכדי לוודא שהכל כשורה אצל מומו. כמו-כן, כאשר מומו יוצא מהבית ולא חוזר הרבה זמן, כולה מתמלאת בדאגה. כאשר מותה של רוזה קרב ובא, היא דואגת לעתידו של מומו. היא אומרת "מה יהיה איתך, מומו, כשאני אסתלק?.... אתה ילד יפה, מומו, וזה מסוכן. תיאלץ לשמור על עצמך". מכאן, ניתן להסיק כי גב' רוזה דואגת לו ולעתידו.
שיא אהבתה אליו מתבטאת בסוף הספר כאשר היא מגוננת עליו ליד אביו. רוזה הבינה את פחדו וכעסו של מומו ולא הסגירה אותו לידיי אביו. היא לקחה את האשמה על עצמה בשביל לגונן על מומו והתקרית היתה לאחת המשמעותיות בחייהם של רוזה ומומו.
גב' רוזה סמכה על מומו ומומו לעולם לא איכזב אותה. היא סיפרה לו על כל פחדיה (על המשטרה הצרפתית, הגרמנים שיבואו לקחת אותה, מחלת הסרטן...) ומומו תמיד היה שם בשבילה. הוא תמיד הרגיע אותה ומילא את בקשתה האחרונה והחשובה מכל- לא להגיע לביה"ח. היא לא רצתה למות בביה"ח ומומו עשה הכל בשביל לממש את רצונה האחרון.
יחסיהם מושתתים על ערכי כבוד, הדדיות, קרבה והכי חשוב- אהבה.
מומו לא היה שורד ללא תמיכתה של גברת רוזה וגברת רוזה לעולם לא היתה מממשת את חייה עד תומם ללא מומו.

בסוף הסיפור, כמובן, אנו מגיעים לנק' השיא- השינוי בדמות המרכזית.
מומו סוף סוף מתמודד עם פחדו הגדול ביותר- הבדידות ולא בורח.
הפחד של מומו מבדידות, התלות ברוזה ואי רצונו להתמודד עם דברים אלו, כל אלה מעידים על אופיו של מומו. אך בסוף הסיפור אנו עדים לתפנית בדמותו של מומו. הוא מתמודד עם פחדיו. כאשר רוזה גססה עמדו בפניו שתי אפשרויות- האחת, לתת אותה לטיפולה של דר' כץ, לשים אותה בבי"ח ולתת לה לחיות כצמח למספר שני.
והשניה, למלא אחר בקשתה של רוזה, להעביר אותה למרתף בלי שאף אחד ידע ולתת לה למות מוות טבעי ומהיר, ללא כל כאב מיותר.
מומו בוחר באפשרות השניה וכך הוא עומד במילתו לרוזה ולא שולח אותה לביה"ח. כך הוא למעשה נלחם בדחף הטבעי והצפוי ממנו שהוא החזקת רוזה בחיים והוא נותן לה למות כרצונה, וכאן ניתן לראות כיצד קשה לו להיפרד ממנה בין אם זה בגלל אהבתו אליה, בין אם זה מפחד מבדידות ובין אם קשה לו להתמודד עם המציאות בה היא מתה ולכן הוא מנסה להחזיקה בחיים ע"י איפור כבד ובושם.אך בסוף כשמוצאים אותו איתה הוא מתחיל לטפל בעצמו לבד בסופו של דבר- התמודדות.

מקווה שעזרתי
בהצלחה !