חדי המבט מבין החברים כאן יבינו מה היה הטריגר לפוסט הזה, ומדוע הוא נפתח בנפרד. בדיון אחר שלא זכה למיצוי בגלל השתלחות אישית עלתה השאלה האם משקיע צריך לחכות שמנייה שירדה בערכה "תתאושש" לפני שמוכרים אותה.זאת היא אחת השגיאות הקשות ביותר של משקיעים, ושרשיה נעוצים בעובדה הפסיכולוגית הפשוטה, שיותר ממה שהאדם הממוצע אוהב להרוויח הוא שונא להפסיד. התוצאה של רגש לא רציונלי זה היא, שכאשר אדם מפסיד, נאמר, מחצית מהשקעתו במניה, הוא לא יבחן את מצבה והסיכוי שלה לעלות, אלא יחכה באופן, ממש אובססיבי, שהיא תעלה במלוא הירידה (במקרה הטוב) או לפחות תצמצם את ההפסד בעליה חלקית (במקרה הפחות טוב).
בפוסטים אחרים שלי אני כבר דיברתי על כך, שבכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא מתחיל להשקיע בבורסה ולבדוק היכן הוא יפיק את מלוא התועלת מהשקעתו. זה כלל נכון על כל המניות בתיק. גם המפסידות וגם המרוויחות. אבל הטעות הפסיכולוגית שאני מדבר עליה כאן, היא מעל ומעבר לכלל – ואף מחזקת אותו. התקוות שמשקיע תלה במניה כלשהי אינו מחייבות אותה, ואם היא הכזיבה היא לא חייבת לפצות אותך. השאלה היחידה שהיא רלוונטית האם יש סיכוי שהיא תמשיך לעלות אחרי תקופת המשבר או לא. אם השתכנעת שהיא אינה ראויה להשקעה, אז להמתין כדי שהיא קודם תמחק את ההפסד ואז להפטר ממנה - היא יריה לעצמך ברגל. אפילו שאתה שונא לראות את ההפסד שמימשת - צא לדרך חדשה, תפצה את עצמך בהשקעה טובה יותר.