פרופ' קפלינסקי הוא אחד הקרדיולוגים המוערכים ביותר, מרצה מצויין שלימד דורות של סטודנטים ובעיקר איש יקר עם לב של זהב ריגש אותנו בהרצאתו האחרונה לה קרא "שיחת נפש עם הסטודנטים".

סטודנטים תימללה את סגירת הקורס, בה הוא נתן מונולוג מעורר השראה ומלמד.

זה דיי ארוך אבל אם זה מעניין מישהו הוא מוזמן לקרוא, גם אם זה יהיה רק אחד או שניים:

"מעבר לכל, שיהיה לכם הסטטוסקופ הזה סמל לאחד הדברים החשובים ביותר במקצוע - ואני לא מדבר עכשיו על האזנה לריאות או ללב. מה שאני עכשיו הולך לעשות זה כדי שאני אוכל במצפון נקי להגיד לכם שלום, לאחל לכם הצלחה, ולא להרגיש רגשות אשמה. על מה אני עלול להרגיש רגשות אשמה? אני אגיד לכם.

אתם מבלים עכשיו את אחת התקופות הכי יפות בהתפתחות שלכם ברפואה ולאחריה. זו תקופה נהדרת. קודם כל, לומדים דברים מדהימים. מה שאתם לומדים היום שם בכיס הקטן את מה שלימדו אותי - למרות שגם אז היה מדהים, למרות שלא לימדו אותנו על תעלות נתרן שידעו שהן קיימות, ולא לימדו אותנו על תפוקת לב ולחץ ורידי למרות שזה היה, רק פשוט לא הבינו. אבל זו הייתה תקופה נהדרת. לכל דבר היה הסבר. לא שמתם לב עד היום שלכל דבר יש הסבר? לא שמתם לב שאחת השאלות הקלאסיות שלכם, ואני מקווה שאתם תזכרו לא לעשות את זה היא "איך אתה מסביר את זה?"? לא? זה לא ככה? בגנטיקה, באמבריולוגיה, בכל דבר - הסברים! אנחנו שטופי הסברים.

והנה, אחרי שלמדנו מה זה תעוקת חזה ומה זה אפנדציט, מה האטיולוגיה של אפנדציטיס, כן נסתם, לא נסתם - מגיעים לחדר מיון, ומגיעה גברת מבוגרת עם כאבי בטן. היא צועקת שכואבת לה הבטן. ניגש הרופא יחד עם המתמחה, עם הסטאז'ר. הרופא הצעיר ניגש בפעם הראשונה לקונפרונטציה הזאת של אישה מבוגרת שצועקת "כואבת לי הבטן". מה עושים? האם אפשר לבדוק עכשיו את התנועה של הווילי במעיים, או לבדוק את ההפרשה של הפפטידים? מה עושים? אנחנו רואים מה שהרופא עושה. לוקח את היד, ושם על הבטן. לפני זה הוא שואל אותה כמה זמן הכאבים, האם זה קורה לך כל יום, האם זה קשור עם האוכל, לפני האוכל, אחרי האוכל. אח"כ הוא שם את היד על הבטן, שואל, פה כואב? פה כואב? פה כואב? פה כואב? מגיע למסקנה שיש אולי משהו באפנדיקס או בכיס מרה. במה הוא השתמש? האם הוא השתמש בmolecular biology של הקישקעס? האם הוא השתמש במה בדיוק זרימת הדם בסירקולציה המיקרוסקופית של המעיים? לא! הוא השתמש בדברים פשוטים ביותר. הוא פשוט ידע שאם הוא ימשש פה, בצד ימין למטה, אם הוא ילחץ על הבטן ויעזוב וזה יכאב יש כנראה אפנדציטיס. הולכים, מנתחים ופותרים את הבעיה. נפתרה הבעיה! ואיפה כל הידע בגסטרואנטרולוגיה בסיסית? איפה זה?

הרבה יותר גרוע, במרכאות: מגיע חולה למרפאה עם כאבי חזה. אה, זה כבר שלנו! זה כבר אנחנו, כאבי חזה! מה עושה הרופא הבכיר הנבון? הוא שואל, כאבי החזה זה כל הזמן או רק לפעמים? האם זה קשור למאמץ, ז"א עושים מאמץ והם מופיעים? כן. ומה קורה לאחר מנוחה של שתיים שלוש דקות? זה נעלם. נעשתה האבחנה! יש אבחנה. נגמר, יודעים מה האבחנה. מה האבחנה? אנגינה פקטוריס.

איפה כל המנגנונים שגורמים לכאבי חזה בזמן מאמץ? "הא! אני יודע את זה! נהדר! יש קודם כל טכיקרדיה, נכון? ככל שקצב הלב יותר גבוה יש לנו יותר סיסטולות בכל דקה, יותר סיסטולות יותר התכווצויות, יותר התכווצויות יש יותר תצרוכת חמצן, יש היצרות כל"ד..." איפה כל הידע הזה על יד הפציינט? מה זה לעומת להגיד לו, "תשמע, אנחנו נבדוק במעבדה את היקף האיסכמיה שיש לך אבל בינתיים קח כדורים של ניטרוגליצרין, לפני שאתה עושה מאמץ שים מתחת ללשון, אז אתה תוכל לעשות מאמצים בלי כאבים ואתה תרגיש הרבה יותר טוב"? איפה סטרלינג? איפה homeometric regulation? מה זה פה? עברנו יום שלם בביה"ח בלי סטרלינג? הסתדרנו בלי זה? כן, רבותיי!

אתם שמעתם שיש תעלה מיוחדת שהיא רגישה למפל האלקטרוכימי של אשלגן. ז"א, אם רמת האשלגן מחוץ לתא עולה, היא נעשית יותר חדירה לאשלגן. זוכרים? אוקיי. ולהיפך. והיא תורמת לפלאטו בין השאר. יש סכנה גדולה ברמת אשלגן גבוהה בדם. אז מה חשוב שאדם ידע? שאם רמת האשלגן עולה, אז יש רפולריזציה יותר מהירה, אז גל הT יהיה יותר גבוה והמרחק QT יהיה יותר קצר? מה חשוב? לדעת שאם מופיע פה פציינט עם גל T גבוה וQT קצר חייו בסכנה. נקודה. מי שעשה את האבחנה הנכונה הציל את החיים של החולה. מי שיודע על קיומה של התעלה, זה לא מספיק. מה אני מתכוון לומר? אתם תגיעו לחדר המיון, אתם בדיוק בשנה הבאה תכנסו לתוך ההמולה הגדולה, ואתם תראו לחרדתכם כמה מעט אתם משתמשים במה שלמדתם עכשיו פה. תלכו למכון הלב אתם תגלו כמה מעט. יכול להיות שהקרדיולוגים שעוברים בחדרים ורוצים לעשות עליכם רשוםיזרקו אליכם על מיני דברים אבל אתם תחשבו תכלס, מה עוזר לי מה שעשיתי עכשיו עם ד"ר קפלינסקי במשך 31 שעות? מה זה עוזר לי כדי לטפל בחולה? אתם יכולים לצטט אותי: אפס. עוד פעם: אפס. כי מה שעוזר באמת זה לדעת את תופעות הלוואי של תרופות, אבל לא איך הן עובדות.

"כן, אני יודע שקינידין מעכב את תעלת הנתרן", יפה מאד. מה מנגנון הפעולה של קינידין? "קינידין עושה ככה, קינידין עושה ככה". ומה הסכנות של קינידין? "המממ... לא כ"כ זוכר". מה הסכנה של קינידין? מי יודע? מה הסכנה הגדולה של קינידין? מוות! מוות פתאומי, רבותיי. חולים שמקבלים קינידין אם יש ברירה אסור לתת להם, אם אין ברירה אז נותנים, אבל נזכור שחולים שמקבלים קינידין נמצאים בסכנת מוות. יש איזשהוא סימן מקדים למוות הזה שאפשר לגלות? מרחק QT של אק"ג. לרופא טוב זה מספיק.

למה אני מזכיר את כל זאת? אתם תזכרו מה שאמרתי, יהיה לכם הלם כשאתם תגיעו לבית החולים. כמה מעט, מבחינה מעשית, כמה מעט צריך לדעת basic science כדי לדעת ולבצע רפואה טובה. אז למה, מה אני עשיתי פה עכשיו בכל השבועות האלה שנפגשנו? הסכנה היא שתלכו מפה עם סטרלינג, עם כל הלחץ הורידי והרקמה האלסטית של הארטריולות ועם כל השמונצעס האלה ותראו כמה פשוט זה להיות רופא טוב. זה יכול לעשות לכם שני דברים: האחד, זה יכול להיות מה שנקרא a humbling experience, קצת יעשה אותנו צנועים. הדבר השני, זה יכול לגרום לarrogance. באנגלית זה נשמע יותר טוב מאשר יהירות. arrogance. "אני יודע מה שקורה לתעלות! אני יודע בדיוק מה קורה פה לגנטיקה ומה עם הmolecular biology של התופעה הזאת! זה שאני לא מסתדר עם הכאבי בטן זה הבעיה של הפציינט..." אחת הסכנות הגדולות ביותר במקצוע שלנו זה יהירות, זה תחושת עליונות על הפציינט - לא מוצדקת. כי ד"א, כל מה שאתם תדעו ברפואה זה בא מהפציינטים. הרפואה היא מקצוע אמפירי. חולה אחד יש לו כאבים כאלה, חולה אחר יש לו כאבים כאלה, צריך לדעת את התמונה הקלינית.

אז אני עושה את השיחה הזאת כדי שתדעו מה דעתי על מה שנעשה עד עכשיו. כי מי הוא הרופא הטוב באמת? ולמה בכ"ז אנחנו מחזיקים אתכם פה? אני אגיד לכם למה. יש סיבה כזאת שאומרים שאנחנו עושים את זה כדי שתדעו basic science, ואני אומר – לא. חס וחלילה, אם כך היינו מלמדים אתכם רפואה בארבע שנים, בשלוש שנים, בשנה. תאמינו לי, אפשר לעשות רופאים טובים גם בשנה. אז הם לא ידעו את כל הדברים האלה. בסין עשו רופאים בחצי שנה. כשמאו דזה דונג גירש את צ'יאנג קאי-שק המושחת מהיבשת והשתלט על סין כולה, היו שם אז לא הרבה אנשים, רק שש מאות מליון, זה הכל; ובתוך השש מאות מליון האלה היו סה"כ ששת אלפים רופאים, שזה כמובן לא בא בחשבון. אנשים מתו שם בגיל שלושים, ארבעים, ממחלות זיהומיות, מכל מני דברים שאפשר להציל חיים בקלות. מה שעשו הקומוניסטים בסין זה שפנו בקול קורא לאירופה. התגייסו מאות רופאים, הגיעו לסין, לקחו בוגרי תיכון ובקורס מזורז של חצי שנה לימדו אותם איך לטפל בתשעים אחוז מהבעיות שמקצרות את החיים בסין. כמובן, הם שאלו מישהו אחר הוא אמר, "כן, אתם צריכים לבנות בית ספר לרפואה כמו פה, להשקיע מאה מליון דולר בבניין, אתם צריכים לעשות קורס של שש שנים של basic science, אח"כ סטאז', ואח"כ, בעוד שש שנים, כשחצי האוכלוסיה כבר לא תהיה קיימת אתם תוכלו להתחיל לתפקד כרופאים". אבל זה הצליח. יש ספר, שאפשר לקנות ולקרוא על הפרויקט הזה.

אז מה כן? אני אגיד לכם מה כן. כן, זה לא לתת למחשב להיות מחסום בינכם ובין הפציינט. שלא תשבו במרפאה "איפה כואב לך?", "בבטן". הוא יושב פה, כן? "ומתי זה בא?", "אתמול"... והידיים מתקתקות את האנמנזה. צריך לעשות את זה, צריך לעשות תיעוד. אבל צריך להשאיר זמן לפציינט, שירגיש שהוא בא כבנאדם. הוא בא אליכם עם הדבר הכי יקר שיש בחיים. הכי יקר, תאמינו לי. אלה שמה, מתחת לשולחן, חושבים שזה הכי יקר. שיהיה להם לבריאות. הם מסוגלים לעשוק מישהו שזקוק לעזרה רפואית בסכום כולל של שישים אלף דולר, שזה אפילו באמריקה לא מגיע למחירים כאלה. אבל לא חשוב, זה לא רלוונטי כרגע. הרלוונטי הוא שאתם יכולים לעשות רפואה טובה בצורה אחרת. אתם צריכים לפתח סקרנות. תאמינו לי, יש במקצוע הזה סיפורים ופרשיות הרבה יותר מרתקות מכל ספר ומכל סרט שהוא.

אתם צריכים לתת לחולה את התחושה של הכבוד שבעצם, הספרים עבי הכרס, מה שחשוב בהם בא מהפציינטים. כי מהם למדנו על סימפטומים ומהם למדנו סיבוכים, נכון? לא ככה? בדיוק ככה. כשבא חולה עם קרדיומיופתיה קשה לא להסתכל עליו כעל דבר אבוד, אלא להסתכל עליו כעל מורה שלימד אתכם שאפשר לחיות עם המחלה הזאת, ולימד אותך להיות אופטימי. להגיד "תשמע, המצב שלך אבוד"? לא! אומרים, "עם המצב הזה אפשר לחיות". בן אדם עושה צנתור, מוצאים אצלו שבעים וחמש היצרויות בלב, בעורקים הכליליים, ואז אומר הרופא "אני מצטער, אבל המחלה שלך כ"כ מתקדמת שאין לנו מה לעשות עם זה". צריך לקחת לו את הרישיון! כי האיש הזה הולך הביתה בדכאון עמוק. יש דרך אחרת להגיד את זה? בהחלט שיש: "יש לך מחלה מפושטת, לא מתאימה לטיפול כירורגי, מתאימה לטיפול שמרני. אנחנו נעשה הכל כדי שתוכל לחיות עם זה". יש הבדל? יש הבדל אדיר.

אחד הסיפוקים הכי גדולים שלי בעבודה היום יומית במרפאה זה כשיוצא פציינט מהחדר ואומר למזכירה "את יודעת, אני כבר מרגיש יותר טוב". אתם רוצים הסבר? אני אתן לכם הסבר. אם אתם תטפלו יפה בחולה, תתנו לו יחס טוב, יהיה לו טונוס סימפתטי נמוך; יהיה לו טונוס סימפתטי נמוך, זה לא יציל את הלב, זה יוריד את סף החמצן של הלב. יופי, נכון? טוב, ממלך ההסברים.

תארו לכם קוקטייל פארטי: כל אחד מסתובב עם המשקה הזה. כשהגעתי לארה"ב והייתי בקבלות פנים ראיתי שכולם מסתובבים ככה בקוקטייל פארטי, אבל אני לא יכול לסבול אלכוהול אז לקחתי את זה, שפכתי שם קוקה קולה וגם אני הסתובבתי כך כמו כולם. אז תארו לכם שאתם בקוקטייל פארטי ופוגשים בן אדם, "מה קורה, שלום, שמי ככה וככה. תגיד לי, איך אתה מסתדר עם חיי המין שלך?". מה שיקרה אז, אם יש שם body guards - אתה ברחוב. תוך שתי דקות ברחוב, תוך דקה אפילו. לא בא בחשבון. אבל אם יכנס גבר בן שישים אחרי אוטם, עשה אוטם מזמן ומספר לכם שככה וככה וככה וככה ואתם שואלים אותו "ומה עם סקס?" - מה שאתם תקבלו פה חזרה זה הכרת תודה בלתירגילה, כי זה כן הטריד אותו רק הוא מתבייש לדבר על זה זה.

אם אתם תסתכלו על השעון תראו שהדברים האלה לוקחים כ"כ מעט זמן. למשל לשאול אותו "כמה נכדים יש לך?". לכם עוד אין נכדים, אתם לא נראים. לי יש, רבותיי, גדוד של נכדים, ברוך השם, שרק יהיו בריאים. כששואלים אותי "יש לך נכדים?" אצלי כבר מתחיל להמרח החיוך על הפנים. אתם רוצים לדעת פרטים? אה, יש לי פה, רק תשאלו . יש כאן בפנים המון נכדים, בדבר הזה.

מה שאתם תעשו אז לפציינטים זו התחושה של הכבוד. רבותיי, השתלת לבבות ודברים הירואים אחרים הם דברים הירואים. אבל coronary heart disease זו מחלה כרונית, סרטן זה מחלה כרונית, מחלת פרקים זה מחלה כרונית. רוב המחלות הן מחלות כרוניות. החולים באים והולכים, באים והולכים. מה שלמדתם ממני פה לא יעזור לכם. מה שזה כן יעזור לכם זה למצוא את היופי של המקצוע. היופי של המקצוע, הוא בכ"ז נעשה יותר יפה בעקבות מה שעשינו. אני מאד נהנה כשאני רואה אק"ג עם סימנים של היפרקלמי, של פוטסיום גבוה, ואני רואה את הגל ה-T המחודד, הגבוה; שאני אגיד בפנים, בלב, במחשבה שלי רק, "אני מכיר את התעלה הזאת!", זה עושה כיף. למה לא. בתנאי שזה במקום משני. זה במקום משני. השיחה עם הפציינט, לחיצת היד והידע של הסימפטומים והידע של תופעות הלוואי הוא מקום ראשון.

כך שאתם ניגשים לפציינט תזכרו את זה. תחפשו את היופי שבסיפור. תהיו סקרנים. תהיו סקרנים, תהיו רופאים יותר טובים. תחזיקו את הסטטוסקופ אפילו אם תהיו רופאי עור או אף אוזן גרון או רופאי עיניים, שיהיה לכם הסטטוסקופ בכיס כתזכורת לאחד הדברים החשובים ביותר שהולכים ונשחקים, לצערנו, בבתי חולים ובמרפאות וזה יכולת ההקשבה לפציינט. סטטוסקופ זה כדי להקשיב, אבל אפשר להקשיב גם בלי סטטוסקופ. אפשר לשמוע על החיים של הפציינט. אם הוא מספר לכם שבעוד חודש הוא מחתן בן, קחו את העט ותכתבו בפינה של הגיליון. בביקור הבא, זה יהיה כבר אחרי החתונה, הוא נכנס "שלום לך, נו, איך הייתה החתונה?". אתם יודעים מה שאתם עושים אז?

אף פעם אל תעמדו כשאתם לוקחים אנמנזה בבית חולים. קחו כסא ושבו על יד הפציינט. תמיד תתנו לו יד. תמיד תציגו את עצמכם. תחשבו על זה איך זה, בן אדם חי עם החרדה הכי גדולה שיכולה להיות, ניגש מישהו, מתחיל לשאול שאלות, בודק והולך. תגיד מי אתה, מה אתה, מה אתה עושה פה.

אם תזכרו קצת basic science באותו מקצוע שתלמדו זה ימתיק לכם את העבודה. שחס וחלילה לא תחשבו שאם אתם יודעים את כל מה שלמדתם פה זה יבטיח היותכם קרדיולוגים יותר טובים - כפי שאתם תבחרו כמובן להיות קרדיולוגים, זה ברור. זה אין ספק. תזכרו את זה. המקצוע עהוא מקצוע נפלא, תאמינו לי.

אני אומר לכם, אני, כשהגעתי לבוסטון (אני פשוט לא יכול להפרד מכם, אז לכן אני מושך יותר את השיחה שלי), הגעתי לבוסטון ואמרתי לברנרד לאון, מגדולי הקרדיולוגים של המאה הקודמת, הוא שאל אותי משהו על פרפור פרוזדורים ואני עניתי לו. הוא עשה ממני קרקס, מאיך שאני עניתי – "זה היה כך, אם זה כך אז כך..." שבכלל לא היה נכון ולא מתאים. הוא אמר, "מה שהיית צריך לשאול זה את העובדות ולא את ההסברים". הוא שחינך אותי, והסביר לי שאם אתה יושב עם פציינט בבית חולים ולוקח אנמנזה, ובחוץ מתפוצצת פצצה (זה יכול להיות סיטואציה ריאלית, לצערנו), ואתה שמעת את הפיצוץ - לא היית רופא טוב. זו כמובן הגזמה, אבל אתם מבינים את הרעיון.

הלוואי שהסיפוק הגדול שלכם יהיה שפציינט שבא לביקורת, שנבדק או מכל סיבה שהיא, יגיד " רק הביקור הזה וכבר אני מרגיש יותר טוב".

רבותיי, אתם בחרתם במקצוע הכי נפלא שיש ואני עכשיו רציני לגמרי. לא אכפת לי שלא תהיו קרדיולוגים, בסדר, העיקר שתהיו רופאים. זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. ושלא יתנו הרופאים האלה, שעובדים בבתי החולים, שיש לנו רבים מהם, הם תאבי בצע. שאוהבים מאד להגיד לסטודנטים "איזה מקצוע בחרתם, מה אתם עשיתם, זה לא משכורת לא עניין", לא משנה שהוא מקבל מתחת לשולחן עוד כסף, הוא יגיד לכם שזה מקצוע דפוק. אל תתנו לזה לקלקל את יופיו של המקצוע.

תזכרו אותי. בבקשה, תזכרו אותי. אני לא יודע אם בעקבות השיחה הזאת. אני מקווה, כיוון שהצמדתי אותה באופן רפלקטורי, פבלובי לסיפור הזה של הסטטוסקופ, אז אני מאד מקווה שאתם תזכרו אותי. תזכרו אותי בשביל דבר אחד בלבד: תלמדו מהפציינטים. הם בני אדם, והחיוך שלכם כלפיהם זו רפואה בלתי רגילה טובה, לא משנה מה יש להם.