מפה לשם, בדרכים לא ממש כשרות, שידלו אותי להתגייס למשטרה צבאית. וכשאני
אומר דרכים לא כשרות, אני מתכוון ששיקרו לי בפנים בצורה שלא משתמעת לשתי
פנים... ברגע שהגעתי לשם היה די ברור שלעזוב זה לא אופציה, אלא אם אני אנער
את המערכת יותר חזק משמשון הגיבור וגם אז די אבוד לי. אז פשוט נתתי לזרם
להוביל אותי לאיפה שאני אגיע.. למי אכפת? שירות צבאי הולם לא הרגשתי שיהיה
לי ככה או ככה..
הגיע זמן שבו הטירונות שהגיעה לקיצה והתחילו למיין אותנו
לתפקידים בחיל (אולי) הכי שנוא בצבא הגנה לישראל.. מבין כל מה שהיה שם
הצלחתי להגיע לתפקיד שהכי הזכיר את המשמעות של קרבי, וזה אחד יח"מ (יח' מעברים)
ובלב שלם אני אומר לכם - וואלה שירות גאווה היה לי. היו לי 34 תפיסות אמל"ח,
שזה מבחינתי 34 פיגועים שנמנעו במדינת ישראל ובבירה... וזה מבלי להזכיר
שב"חים ומבוקשים וסמים ויריקה על החלון של הוולוו של אחמד טיבי.
אמנם, יש צד קצת אפל לעניין.. ראיתי בשירות שלי יותר אלימות ממה שבן אדם
מסוגל לקבל :/ כמעט כל יום מכות.. ניסיונות דקירה.. ניסיונות דריסה..
צעקות וקללות ברגיל... וואלה תקופה די נאחס... אני שירתתי במחסומים
כל התקופה של עופרת יצוקה.. בזמן שהעיניים של כולם היו נעוצות ברצועת עזה
(ובצדק) אף אחד לא התעניין במה שקורה במזרח ירושלים. עדכון קצר: גיהנום.
אתה כמו ברווז במטווח! אין כח אדם, כל שניה קורה משהו, וזה הגיע למצבים
שאתה עושה משמרות של יומיים ויותר בלי לישון, אוכל היה מגיע טיפין טיפין.
אתה כבר מפסיק לספור את כמות הפעמים שעפים עליך עם סכין או שמתפוצץ לידך
בקבוק תבערה..
בשלב מסוים אתה כבר נשבר... הייתה לי התרשלות חמורה בתפקיד :( מת לי בן אדם
במחסום.. לא הולך להכנס איתכם לעומק או לספר על זה כי זה עושה לי בחילה..
אבל תדעו שהדם שלו נשפך באשמתי, ושמאז אותו מקרה זה הפך לבלתי נסבל. אני
מוצא את עצמי לא ישן בלילה.. סיוטים.. עצבנות.. חוסר סבלנות..

אצלנו כמו הרבה מקומות בצבא, קב"ן זה טאבו. במיוחד כאשר אין אנשים
שיאיישו מחסומים, והמחסומים מאויישים בין היתר בידי חיילות חסור יכולת
פיזית כמעט, שמרוב פחד מצאו את כל הדרכים להוציא ימי מחלה.
אבל התפקוד שלי ירד לרמה שהסמל שלי פשוט בעט בי למשרד של הקב"ן, ושם בפעם
הראשונה שמעתי את המילה PTSD. בשלב זה אני רוצה לציין, סיימתי 3 שנים
כמו אחסן גבר!
לא חושב שעד אחרי השירות שלי הסכמתי להודות בזה בעצמי... הייתה פעם שהתעוררתי
באמצע הלילה מבוהל רצח וכמעט קפצתי מחלון קומה 3! אסון שנמנע תודות לחבר
שהיה איתי בחדר והתעורר במקרה..

שלא תדעו איך זה לחיות במצב הזה.. חצי שנה אחרי השחרור לא יצאתי מהבית.
ישבתי לבד בחושך בחדר שלי.. לאחר מכן התחלתי טיפול ביחידה לתגובות קרב
בתל השומר... במקביל התחלתי לעבוד בפלאפון כנציג שירות - שם למדתי דבר
חשוב מאוד. אני לא יכול לעבוד כנציג שירות לקוחות
אחרי קנס יציאה מפואר עפתי משם.. יותר חשוב מזה, התחלתי תהליך תביעה נגד
משרד הביטחון לאחוזי נכות. תהליך שנמשך עד עצם היום הזה.

הגעתי לשלב בחיים שהרגשתי שאני מתפורר, והגיע הזמן לעשות עם עצמי משהו..
מה שרציתי מגיל צעיר זה להיות וטרינר. החלטתי שלשם אני מכוון, ומתחיל
בתואר ראשון בהנדסת ביוטכנולוגיה (תנאי מקדים כקבלה ללימודים)
הוצאתי נתח גדול מכספי הפיקדון על מכינה להנדסה בבן גוריון. על המזל שלי,
במהלך שנת הלימודים שלי היה מבצע עמוד ענן (עלק היה.. אמור היה להיות..
לשרה נתניהו זה לא התאים). כל באר שבע הייתה טילים.. אני וחבר מצאנו את
עצמנו נסים על נפשנו... זמן רב מהמכינה הלימודים לא התקיימו. כמובן הרמה
בתורה הייתה קשה מאוד! והם מן הסתם לא הסכימו לקצץ בכמות החומר הנלמד..
פשוט דחסו לנו את כל החומר בזמן שנותר. ברצינות אנשים, אני בקושי ישן
4 שעות בלילה בתקופות רעות. לא היה לי סיכוי..
הלחץ ממלחמה וצו מילואים.. אזעקות וטילים שמתפוצצים מפה ומשם - נכשלתי כואב.
כל המכינה הזו הייתה בזבוז פרוע של זמן וכסף.
לאחר מכן לא ידעתי מה לעשות, ניסיתי להתקבל לביולוגיה בבן גוריון, ולאחר
מעט זמן התקבלתי בפוקס כמעט בלי להתכוון לביולוגיה בקמפוס של אונ' חיפה.
זה היה מעט אבל אם הייתי יוצא משם עם תואר זה היה שווה..

עכשיו אני כותב לכם מתוך חדר מעונות. גם השנה הזאת הלכה לעזאזל! המצב לא
נהיה קל יותר... קשה להוציא ממוצע של 90 כשאתה לא ישן בלילה וכשכסף זה מחסור
חירום. המקום הזה בחיי - לא עומד בשום תקן אוניברסיטאי! אין פה מקצועיות
בשיט! מעבדות מתנהלות כמו קרקס! מרצים אינפנטילים שמתנכלים לך בזדון
בצורה חשופה וגלויה בלי בושה! יש פה ראש חוג שאני מוכן להשבע, נגעה באבקה
לבנה...
אחרי כמה שיחות עם ההורים הגעתי להחלטה שאני עף מפה והולך ללמוד וטרינריה
באיטליה. פעם פחדתי מאנטישמיות, אבל כתושב אשקלון אני חושב שזה די מפגר
לפחד מניאונאצים כשטילים עפים לך מעל הראש כדרך קבע...

הדבר היחיד שכובל אותי בחדר מעונות המחורבן הזה זה התביעה למשרד הביטחון..
בחיי שאני מת לזכות בה ולהמריא רחוק מפה.. מכל ההמולה והרעש.. לשנות נוף..
ולהתחיל מחדש ולהגשים את עצמי.. פה בארץ לא נותנים לך ללמוד דבר כל כך פשוט
כמו רפואה וטרינרית.. גם רפואה רגילה זה קשה. הכל בשם הפרסטיז'ה המחורבנת
של האונברסיטאות פה.. את מי הם מנסים להרשים בדיוק?!
אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב את הארץ ואני מתכוון לחזור הנה ולהקים
פה משפחה, ולחיות בכבוד. אבל ראבק אני מרגיש סוליה על הפרצוף שלי..

לאף אחד לא אכפת מחייל לשעבר עם כתם על המוח. משרד הביטחון עושה לי את המוות!
לא רוצה לדבר על זה שאני בקושי יכול לייצר הכנסה (פאק, אפילו מלצרות אני
לא מצליח לעשות) לא מצליח להחזיק עבודה וזוגיות בשבילי זה פרוייקט...
מחזיק עם בנות בד"כ כמה חודשים והן בורחות על טיל :(

כעניין של מודעות עצמית, אני כנראה הולך לסיים את החיים ערירי.. מודה -
אי אפשר לחיות איתי. אני מעביר ביקורת על כל דבר, כל הזמן עצבני וחסר
מנוחה, ובכללי נשים לא לוקחות בד"כ פרויקטים לתיקון.
וואלה היום אני בן 25, מרגיש שהגעתי לגיל שכבר; אין דבר כזה להתחיל מחדש
ולנסות שוב.. אני חייב פתרון סולידי. מה שנראה לי הכי יציב - ללמוד את מה
שאני רוצה בחו"ל, אף אחד לא בוחן את הציונים שלך בזכוכית מגדלת לראות
אם אתה מצטיין דיקן..

מבחינת העתיד התעסוקתי שלך, זו עצה שאני נותן לכל אחד שאני מכיר שחושב שהוא פארש ושורף את הזמן שלו ואין לו עתיד.
תחפש עבודה בשירות לקוחות, תאמין לי גם אני לא בנוי לשירות לקוחות, גם אני לא בנוי לשבת במוקד ולקחת שיחה אחר שיחה אחר שיחה ולהתמודד עם לקוחות עצבניים כאשר אין לך מה לעשות בנידון.
אבל למזלי מצאתי עבודה שמחולקת ככה: 40 אחוז שירות לקוחות (יעני להיות בטלפון מתי שמתקבלת שיחה או שאני צריך לדבר על לקוח) ו60 אחוז עבודה ברקע.

לא קל למצוא עבודה כזאת, וכן השכר הוא מינימום (בהתחלה לפחות) אבל בזכות הכלים שרכשתי בעבודה הזאת אני הצלחתי להתקדם, היום הסיכוי שלי להיות מובטל הוא נורא נמוך והסיכוי שארוויח מינימום גם הוא נמוך.
השורה התחתונה, אתה לא צריך להתפשר על שירות לקוחות, חלילה, אבל הכלים שתקבל בעבודה מהסוג הזה, גם אם באופן זמני יתן לך כלים לעתיד.
ושוב, לעבוד במוקד טלפוני עם עשרות שיחות ביום זה בזבוז זמן, אני מדבר על סוג אחר של עבודה.

בגדול, תעשה מה שמרגיש לך נכון, אם אתה מרגיש שאיטליה זה המקום בשביל לך על זה, לא יהיה קל, זה לא קייטנה אבל אם אתה מרגיש שזה הצעד הנכון לך על זה.
Hope for the best and prepare for the worst.

רציתי לכתוב לך עצה כלשהי, אבל זה קצת מרגיש לי צבוע. כי גם לי לא קל פה, וכל החיים לא הוגנים בכללי. וגם לצערי החלטות גרועות לא חסר לי או לאף אחד פה אני מניח =/

יכול מאוד להיות שהמעבר יעשה לך טוב, שינוי מקום, שינוי אווירה... אני חושב שגיל 25 זה לא גיל "מעבר", הרבה אנשים רק מוצאים את המקום שלהם בגיל 30+.
יש לי חבר פה (ישראלי) שהחליט ללמוד רפואה בגיל 30 אחרי שכל החיים שלו הוא היה מאבטח...
אין הגבלות לגיל, ואתה צריך קצת יותר אופטימיות בחיים. תמיד יש הפתעות בחיים, לפעמים רעות, אבל לפעמים גם טובות.

אני מקווה שיצליח לך העניין עם התביעה של משרד הבטחון, אני בטוח שזה בירוקרטיה שלמה ומצב לא נוח בכללי =/

אתה צריך טיפול עכשיו, אחרי שהראש יחזור למקום הכל יהפוך קל יותר.

בכל מקרה, נתחיל מזה שתוריד את רגשי האשמה שלך על המקרה..
לא יודע בדיוק מה קרה אבל כשזמנו של מישהו ללכת זה שאתה ליד לא אומר שתוכל להציל אותו
כי אי אפשר להציל את כולם, כולם מתים בסוף ובמקרה הזה, זה קרה ב"משמרת" שלך
תמשיך להילחם על חיים נורמטיביים כלשהם, אם תלך לאיבוד בתוך זה אתה לא תצא מזה.. אם תחיה ותלמד ליהנות מהחיים אולי זה יעזור
יותר מתרופות ומטיפולים
גם על קשר עם מישהי, לך מגיע כמו כולם להיות עם בת זוג ואם תחשוב שזה לא יקרה אז זה לא יקרה אבל אם תאמין שזה יקרה אז גם זה יקרה מתישהו
ברור ששום דבר לא יהיה קל אבל גם בלי קשר החיים קשים ושלך יותר