עם העדות של מירב בליקר :

לתומי עליתי על קו 555, מירושלים לערד.

פה אמור להיות שלב התיאור, שבו אני אומרת בת כמה אני- או כמה צנועה או לא צנועה הייתי,
אם עשיתי צבא וכמה זמן ומתי השתחרתתי-
כל זה לא משנה בשום דרך.

אינני תושבת ירושלים, ולא הייתה לי שום סיבה לחשוד בקו אוטובוס שלוקח אותי מעיר אחת לאחרת.
כבר ברגע שעמדתי לעלות לאוטובוס נתקלתי בסיטוצאיה שנראתה לי מוזרה- נהג האוטובוס לא פתח את דלת הכניסה אל האוטובוס, והתרחק ממני.
התקדמתי לעברו, ולאחר כמה נסיונות כאלה, שבמהלכם לא הבנתי מה בדיוק קורה,
נהג האוטובוס "נכנע" למאמציי, ופתח את הדלת.
מרגע זה והלאה, מצאתי את עצמי הרחק מהעולם ה"רגיל" בו אני (ורוב מכריי) חיים,
ונכנסתי למציאות מקבילה.
כשעליתי, נהג האוטובוס הבטיח לארבעת הגברים החרדים שנעמדו, שאני "רק משלמת ועולה מאחורה".
לכשסירבתי, החלו הגברים למלמל ולכנות אותי "שיקסע", בגלל שעברתי ביניהם, אל "מחלקת הנשים והתינוקות", החלק האחורי של האוטובוס.
מי מבינכם המכיר את סיפורה הידוע של הגברת רוזה פארקס, יכול להבין את תחושתי, כי עליי לפעול-
אינני מסוגלת לקבל את המציאות שהוגשה לי, בצורת קו אוטובוס.
התיישבתי לכמה דקות מאחור,
כשאני מוקפת נשים וילדים בוכים ורועשים,
תוהה מה עליי לעשות, איך פועלים בשיאה של המציאות שנפלתי לתוכה, גמלה בליבי החלטה.
נעמדתי במרכז האוטובוס, ממש ב"תפר", בין הנשים והגברים,
בהתרסה אילמת, לא עמדתי באיזור "הנשים", אם כי עמדתי- ואציין שוב,
עמדתי בלי לזוז או לומר מילה, בין שני המושבים האחרונים באיזור "הגברים".
הגברים סביבי החלו לעשות רעשי הקאה מדומים, לדבר ביניהם ביידיש ולנוע, להתרחק מ"המפגע".
כשאחד מהם נעמד וצעק עליי "לכבד את הזכויות שלו".
(אירוני, לא?)
המשכתי לעמוד שם, בדממה.
לאחר מכן, הנשים מאחורי החלו "לחפש לי" מקום ישיבה,
תוך שהן מעירות שאני "לא יהודיה", ומסבירות לילדהם ש"היא עושה דווקא וזה נורא עצוב שאין לה כבוד",
וסירבתי בנימוס להצעת מקום הישיבה באיזור הנשים,
והמשכתי לעמוד, לבהות קדימה, דמעות זולגות מעיני ללא הרף.
במהלך הנסיעה, הגברים המשיכו לדבר ביניהם ביידיש ולכנות אותי כינויים כאלה ואחרים, חלקם בעברית וחלקם ביידיש,
לצערי, הבנתי את רובם.
הנשים שמאחוריי, לאחר כמה דקות של שקט,
המשיכו לתקוף אותי מילולית, באומרם שאני "לא מכבדת אותם" (אותם-הגברים),
שאני "חצופה" שיוצרת בעיה.
אגד,
הבושה צריכה לעמוד בעינכם,
לצרוב את גרונך כפי שהכעס והעלבון צורמים בי.
לקראת סיומה של אותה נסיעה ארורה,
ירק אחד הגברים לרגליי וצעק כינוי גנאי ביידיש.
כל זה תחת חסותכם.
כל מעשיי באוטובוס הזוועה הזה, היה לעמוד,לשתוק,ולחכות.
למה חיכיתי? חיכיתי שאני אגלה שכל האירוע הזה לא מתרחש באמת,
שאגד, שהדביקה את המדבקות המגוכחות האלו, שצרבו את עיניי תוך כדי שאני מותקפת מילולית, שאומרת ש-מותר לי לשבת היכן שרק אבחר,
לא רק שמאפשרת את הזוועה הזאת,
אלא גם נותנת לעצמה כסת"ח מהסוג הנמוך ביותר.

אינני מנסה לעודד שנאת-דתיים, ולא אלימות כלפי אף אחד.
אם אנשים בוחרים לחיות בחשכה, להפריד נשים מגברים ולשנוא את האחר שנאה כה עזה,
הם אינם אנשי האל בעיני, ואלה מילים קשות מאוד, אני מבינה.

אני רוצה לעודד חופש. חופש לנוע, חופש לחיות את חיינו בצורה שנבחר.