הצטנפתי בפינתי צופה במתרחש. הישראלית התרוצצה סביב הערביה, משרתת אותה ככול יכולתה. ממלאת עבורה את הטפסים, דואגת לנוחיותה, גוררת כיסא, מביאה כוס מים. שאר החולים לא זכו ולו במבט חטוף מצדה. כל חסדיה כוונו אל הערביה.

וכך זה נמשך ונמשך עמוק אל תוך הלילה. לרגע לא שמעתי את הערביה אומרת 'תודה' או משהו בדומה לזה. נהפוך הוא, היא הקרינה עוינות. אינני יודע אם זיהתה אותי או לא, אבל ברור היה לי שבלי שום קשר אלי, ככול שהישראלית משרתת אותה יותר, כך הערביה שונאת יותר.
ובבוקר הגעתי למסקנה שהיא צודקת.

"מה את חושבת" – אומרת בלבה הערביה לישראלית – "שתגזלי ממני את אדמתי ואחר כך תקני אותי בכוס מים? את על האדמה שלי – גברת עשירה – זאת האדמה שלי, זה המקום שלי, זה בית החולים שלי, את כבשת אותי ועכשיו מצפה שאגיד לך תודה על זה שאת עוזרת לי למלא טפסים בשפה שלך?

הלבנה המשכילה – אישה אינטלגנטית, ומוסרית מאוד. כולה פקעת של רגשות אשם. הערביה לא צריכה לומר דבר. הלבנה כבר יודעת, כנועה ומסכימה. היא יודעת שהיא רק אורחת כאן, שמלח הארץ - סלע הקיום שלה, זו הערביה- והיא מנסה לפייס אותה, לזכות בקמצוץ לגטימיות מצד בעלת הבית הגזולה – על ידה. מישהו לפני דור או שנים עשה טעות. במקום להתבולל באירופה – אחזה בו רוח שטות ובא לכאן אל מן הרפתקאת חילופי זהויות מתוחכמת יותר. בא בכדי למצוא ליהודים מקום תחת השמש, בארץ האבות – תחת זהות חדשה. היהודי הגלותי ברח לכאן – ובצדק – מדת הגלות וניסה להקים עם חדש, במקום העם היהודי, להקים כאן עם ציוני. ישראלי במקום יהודי. עכשיו היא תקועה פה עם משפחה וילדים וקרירה וכבר אי אפשר לברוח והיא מנסה במשהו לתקן – אולי תתרצה הערביה. אבל הערביה שונאת יותר ויותר והלבנה בטוחה שזה בגלל הכיבוש,והמתנחלים – היא משוכנעת שלו רק ניתן היה לתת לערביה מלבד כוס מים, את שגזלנו ממנה ב 67, תוותר זו על גזילת 48.

לקח זמן לזועבים להבין שבכיסם יהלום, חסינות מלאה מהחוק ומשרידי הכבוד הישראלי. כשלחץ ראש ממשלת ישראל את ידו של ראש הארגון לשחרור ארץ ישראל מהיהודים, כשאימצנו את צדקתם, הבאנו לעולם א הזועבים. כי אם זו לא ארצנו – זו ארצם. אין "הרי את מקודשת לי – ולשכן".

היהודי החדש חייב שהערבי יסכים לאמץ את הזהות הישראלית שחידש, שהרי אם רק יהודי יכול להיות ישראלי – אז לא עשינו שום דבר, וממילא נשארנו לבד עם זהותנו היהודית. לא מקום בין האומות מצאנו לנו, אלא מקום נבדל מהאומות, בדיוק המקום הגלותי ממנו ניסינו לברוח. זועבי הבינה שהישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי. "נכון עברתי על החוק" – אמרה זועבי (במשתמע) לבית המשפט העליון – "נראה אתכם מונעים ממני להיכנס לכנסת – כל רשימתי תישאר בחוץ" ולא נהיה שם בכדי להסתיר עבורכם מאחורינו את זהותכם היהודית.

חשבתי על פולארד שחייו זולגים ממנו בכלא האמריקני. חשבתי עליו ועל שופטיו היהודים. חשבתי על כל הקהילה היהודת באמריקה שיצאה מגדרה בכדי להוכיח את נאמנותה לאמריקנים. שם היהודים הם בני הערובה של מארחיהם. כאן הישראלים הם בני הערובה של אורחיהם. הכל תלוי כמובן בשאלה למי הארץ. מי שחש אורח, חי על זמן שאול - צריך תמיד לרצות את המארח.

לא רק הזועבים הבינו זאת. הבינו זאת גם הבדואים בנגב. בגין הבן, רוצה לתת להם 62 אחוז מדרישותיהם, לבטל פסקי דין קיימים, להפוך את שלטון החוק לאסקופא נדרסת בפניהם (כן – אותו בגין…) וכמו הערביה שפגשתי אז – הם מסרבים להגיד תודה. דורשים הכל – וכמו זועבי, יקבלו.

מה חשבתם?! שתמורת כסא בכנסת תוותר זועבי על זהותה ותפתור עבורכם את תסביך הזהות שלכם?

טוב שחנין בכנסת. חבריה עוד לוקים בסוג של נימוס כלפי הכובשים – הם ממתינים עד לשירת התקווה בכדי לצאת – כאילו שאם רק נוותר להם על ההמנון, רק נגיש להם כוס מים, תיפתר הבעיה. אבל חנין – היא לא משחקת משחקים, לא נותנת לנו לברוח מעצמנו, מציבה מולנו באופן בוטה ואינטלגנטי מראה חיונית, מראה שמזכירה לנו כל העת שלא נוכל להתקיים כאן לאורך זמן - חומקים מזהותנו.

-פורסם במקור ראשון