לפני 4 שבועות ביום חמישי נחתתי בקטוביצה אחרי כמעט שבועיים בקרואטיה עם הילדים שלי, העברנו 13 יום על יאכטה ומלון ואושר, לא חסכתי מהם כלום כמו תמיד, רצו טרקטורונים
(למרות שבחנייה בבית יש 3 ואנחנו רוכבים כל שבוע) אז עשינו, רצו לשוט לאיזו נקודה ממש מסובכת והקפטן ביקש אקסרה מאות יורו, עשינו הכל מהכל.
נחתנו בחמישי לפנות בוקר והעוזר שלי אסף אותנו והסיע אותנו הביתה, בבוקר הסעתי אותם לאמא שלהם והתכוננתי לסופש התבודדות מוחלט,
סוף סוף שקט ושלווה ואף אחד לא דורש משהו ואם אני רוצה קוקטייל אף אחד לא שואל אם אני משלם בקרדיט או באשראי.
ואז בשישי אחהצ אמא שלי התקשרה, אבא שלי (חורג) מתקשה לנשום (3 שנים לתוך פרקנינסון אגרסיבי) והיא מעבירה אותו לבית חולים,
מסתכל על השעון, השעה 22:32, כבר בתוך שבת, אמא שלי עם כיסוי ראש ומעבירה שבתות בקריאת ספר דברים, כל שבת, כבר 26 שנה.
בראשון הרופאה אומרת לי להגיע להיפרד, בשני ב11 בבוקר אני בבית חולים מאיר.
שבוע שלם מעבירים עם לנסות לדבר איתו, להשמיע לו מוזיקה, לקחת בכל בוקר את אמא הביתה להתקלח ולהחזיר אותה לבית החולים כי היא מסרבת לעזוב אותו לבד ואז לשבת איתה עד 6 בערב,
לחזור הביתה.
לעשות בירה.
להמעך ולהתחיל מחדש.ביום שני, אחרי שבוע שנחתתי, נאלצתי ללמוד איך מנפיקים רשיון קבורה, חשוב שיקבר באותו היום.
אין מקומות קבורה אז צריך 5900 שקל במזומן עבור דופלקס.
בפחות מ24 שעות עברתי מלתמוך באמא שלי ללשאול אותה אם היא רוצה להיקבר איתו ואם זה בסדר שאקנה חלקה עבורה עכשיו.
תעודת פטירה, רשיון קבורה, חלקת קבורה, זק"א, זיהוי גופה, קדיש, ואז מתחיל השבוע הכי קשה שהיה לי השנה.
שמעו, מכרתי חברות, התווכחתי עם ראשי מדינות, עמדתי במרכז פרשיות ונלחמתי עם טיטאנים. מאז השביעי קברתי חברים, קברתי משפחה, העברתי שעות בבכי ובהיסטריה.
ה3 שנים האחרונות היו קשוחות ומלאות בכל קושי מנטלי שיכולתי לחשוב עליו, אבל שום דבר לא מכין אותך לשבעה לאבא שלא שלך.
אני לא אבל, אז אני עושה הכל.
ג'ורדון פיטרסון אומר שגבר צריך להיות האדם הכי חזק בלוויה של אבא שלו ואני גאה להגיד שנכשלתי רק פעמיים.
שלא תדעו נסיונות כאלו, כמות האנשים שמגיעה כמות הסיפורים, כמות הפעמים שאמא שלי התפרקה רק בנכוחתי כי היא לא תתפרק מול אף אחד אחר.
כמות הפעמים שרציתי להוריד כסא לאנשים לראש.
כמות הפעמים שרציתי לבכות ושמישהו אחר יחבק אותי. אינסופית. הכל אינסופי.
השבעה מתקמדת לסופה, אזכרה לפני קימה מהשבעה, הרב של פורת (רב מאוד מכובד ומאוד אהוד) מגיע לאזכרה, אני מתיישב לידו והוא זוכר לי טובה שעשיתי לפני 22 שנים ודורש שאני אוכל את האוכל שלו.
כולם לוקחים את זה כמתנה מהשמים ומקנאים, אני לא אוהב דג.
עולים לקבר ומחזירים את הנשמה של אבא למקום שלה אחרי שבוע שהייתה איתנו בשבעה, אומרים שלום עד שניפגש שוב ואז.. מה אז?
מצאתי טיסה ליום אחרי, ארזתי מהר, אמרתי שלום וברחתי.
אפילו מאות הברסלבים חסרי הרגישות שהרעידו את המטוס לא הפריעו לי.
אפילו העיכוב ביציאה של שעתיים לא הפריע לי.
אפילו המשטרה הפולנים שחיכתה לרגלות המטוס לא הפריעו לי.
לא הפקקים מחוץ לקטוביצה.
לא הכלבה שלי שכל כך התרגשה לראות אותי ועשתה עלי פיפי.
לא השכן שחסם לי את החניה, כלום.
כל מה שאני מצליח לחשוב עליו מהשבעה זה כמה אנחנו חסרי משמעות, כמה כלום לא משנה.
כמה החיים שלנו קצרים וכל רגע שאנחנו מבזבכזים על לצפצף לאיזה דביל בכביש,
כל רגע שאנחנו שורפים על לחשוב על איך הוא אמר לנו ואיך היינו צריכים לענות,
כל דקה שמבוזבזת על כל דבר אחר חוץ מלהנות ולחוות את החיים היא באמת מבוזבזת,
באמת חסרת משמעות.
שבוע אחד אני מלמד את הבן 11 שלי איך לנשום עם שנורקל ומוקסם כמה הוא מתלהב כשהוא רואה דגים מתחת למים ושבוע אחרי אני שם תפילין ומתפלל ווידוי עבר אבא שלי.
יום אחד אנחנו צוחקים שיכורים מתים על המזח בספליט ויום אחרי מסבירים לי איך מזהים גופה ושום דבר בעולם הזה לא מכין אותך לראות את הבנאדם שאתה אוהב כל כך מעוך בתוך תרכיך.
תהיו אנשים טובים, תבחרו באהבה, עזבו את העצבים, החיים האלו קצרים מידי.