אמנם אני בחיטוב רק חודשיים כמעט, אבל אני מתחיל להבין ולהרגיש את מה שאתה חווה.עוד לא נתתי צ'יט אחד קטנטן, ואני עדיין מצליח לקחת נשימה עמוקה, להבליט חזה ולשנס מותניים כשמציעים לי פיתויים, וגם החברים הכי טובים שלך/שלי אף פעם לא מאמינים שאתה מסוגל לעשות את מה שאתה עושה עד הסוף, ותמיד יגידו לך: "נו מה יקרה אם תשתה בירה?" "זה מסיבה אחי, אתה חייב לשתות" "אחי אנחנו מזמינים פיצה, אני יודע שאתה רעב, אני מזמין גם לך" "אנחנו הולכים לאכול חומוס אתה בא?"
ואיכשהוא אני מאמין שהצלחתי לעשות אצלי בראש איזהשהוא טוויסט פסיכולוגי, והפרזה האחרונה במאמר שצירפת מאוד משקפת את מה שאני מרגיש:
"למפתח גוף תחרותי יש רישיון מלא להרגיש מיוחד. אחר. חזק. בראש. היכולת להתמודד עם רעב נורא במשך יום אחרי יום, לתקופה שלעיתים נמשכת 3, ו 4 חודשים, היא תכונה שמעידה על השונות של קהילת מפתחי הגוף מקהילת ה"רגילים". למרבה הצער יש יותר מידי אנשים שלמרות שלו דרשת מהם לעמוד יום אחד בתפריט שלך היה הדבר גורם להם למחשבות אובדניות, הם אינם מעריכים את מאמציך – לכל הפחות תוכל אתה להעריך את עצמך."
אני לא מפסיק לקרוא פה על כך שאתה יורד במשקל, ויורד בהיקפים, אם היית נתקע במשקל או בהיקף מסויים הייתי אומר לך לשקול לוותר, אבל אתה לא מפסיק להצליח לרדת בהיקף הבטן והמשקל אז תמשיך לתת בראש ואל תנוח!
אתה תותח-על במה שאתה עושה, וכל שנייה שאתה סובל, אתה תודה עליה אח"כ.
אני איתך אחי...