אלן ארנולד גריפית', מהנדס בריטי, בחן את הנושא לעומק והציע תיאוריה חדשה שתסביר את היחלשות החומר. גריפית' הבין כי כל חומר מלא בסדקים זעירים, שאורכם אינו עולה על מליונית המטר. כאשר מופעל כוח על החומר, הסדקים יכולים לגדול להתפשט במהירות ולהביא לשבירה של החומר. הבנה זו הביאה לתכנון מחדש של כלי שיט ותעופה ולפיתוח טכניקות שונות ליצור חומרים בעלי סדקים מעטים ככל האפשר.

לרוע המזל, אפילו בחומר נטול סדקים יכולים להתפתח סדקים זעירים לאורך הזמן. כנף מטוס נתונה רוב הזמן תחת לחצים גדולים ואפילו גרגרי אבק הפוגעים בה עלולים להביא ליצירת סדקים מיקרו-מטריים. סדקים אלו אינם נראים ואינם מורגשים, אך הם מורידים את יכולתה של הכנף לעמוד בפני לחצים ועלולים להביא לאסון במידה ולא יטופלו.

כדי לטפל בבעיה זו פתחו מהנדסי האוירונאוטיקה באוניברסיטת בריסטול במחקר יחודי, במימון המועצה לחקר מדעי ההנדסה והפיזיקה. מטרתם היתה ליצור חומר המסוגל 'לרפא את עצמו' ולתקן כל סדק זעיר ברגע יצירתו.

המהנדסים פיתחו חומר מרוכב פולימרי המשוריין בסיבי פחמן. בנוסף לסיבי הפחמן קיימים בחומר גם סיבי זכוכית חלולים המלאים בדבק אפוקסי, וסיבי זכוכית אחרים המלאים בקטליזטור המקשה את הדבק. כאשר נוצר סדק, סיבי הזכוכית נשברים באותו איזור והאפוקסי והקטליזטור 'מדממים' אל תוך הסדק ומתקשים.

החומר החדש מסוגל להחליף חומרים מרוכבים אחרים רבים הקיימים במטוסים, במכוניות, בטורבינות רוח ואפילו במעבורות חלל. בזכות טכניקת האיחוי העצמי החומר מסוגל לשמור על 80-90% מחוזקו המקורי. על מנת לזהות את רמת התיקונים שעבר החומר ניתן גם להוסיף צבע אולטרא-סגול לאפוקסי. בדרך זו יכולים המהנדסים לאבחן את רמת התיקונים הפנימיים שהחומר כבר עבר.